הייתי והיה מושלם! מרגש, עמוק, נוגע ויצירתי. למשך כמעט שעה הייתי גוף שאינו כלוא בגופניותו: גופים התמזגו, חוץ ופנים התערבבו, ההפרדות נמחקו, והשכל שקט.
על הבמה מופיעות ארבע רקדניות מאלפות ושתי זמרות מאלפות לא פחות, מתזמורת הבארוק ירושלים. וזו היתה חגיגה של נשיות, חיבור לגוף, ללב ולרוח.
הריקוד היה חוויה עוצמתית של גוף וגופניות, לא רק באופן המובן מאליו של גוף רוקד, אלא שהריקוד הפך את הגוף לחוויה חושית, אינטימית ורבת משמעות – גוף שנוגע ועוטף, מוסר, מתמסר ונמסר, רך אבל גם ברור, מגונן, אוהב ותומך, סומך ונסמך, נאבק ומוותר, מתעלה ונשאב מטה, נכבל ומשתחרר.
הרקדניות זוחלות על האדמה, מושכות ונמשכות מעלה, רוקעות בהחלטיות, וגם מדלגות במעגלים כמו ילדות. כשהן מדלגות במעגל, הנשים הופכות לילדות. בתנועה קלה, כמעט חסרת משקל, הן משחקות בעולם שעוד לא קבע להן גבולות, הן מוותרות על הכבדות של החומר ונותנות מקום לחלומות, לתמימות ולטוהר. כשהן רוקעות, הן כמו מבקשות להעיר את אמא אדמה, כמו אומרות ״אנחנו נשים, ואנחנו כאן כדי להישאר״. וכשהן זוחלות אך מנסות להתרומם, הן נאבקות בכוח המשיכה שמושך מטה ומבטאות רצון להתרומם. ובקטע אחר הן הולכות קדימה ואחורה ברגליים רועדות, הידיים מבקשות לשמיים אבל הן שוב ושוב נופלות מטה לרצפה. וכך הן זוחלות ומתרוממות, עולות ויורדות, מטפסות ונופלות. נדמה שהן נקרעות בין שמיים לארץ, בין הכמיהה לרוח לבין הכניעה לאדמה. למראית עין נדמה שהן נאבקות בכוח המשיכה, אבל אני לא בטוחה בזה. מצד אחד, הן כאילו קוראות לאלה, לכוכבים, למתים, לעננים – קחו אותי / אהבו אותי / אל תעזבו אותי כאן לבד… אבל בסופו של דבר, לא ברור אם השחרור שאליו הן עורגות הוא באמת שחרור מעלה מכבלי הגוף והחומר, או שהוא דווקא השחרור מטה, התמסרות נעימה לאדמה החמה והמכילה. אני מהרהרת בזה ושואלת את עצמי מה עדיף – מעלה אל הרוח או מטה אל האדמה, ונדמה לי שהן לא החליטו, או שהתשובה היא יותר מורכבת מ – או או…
לאורך העבודה, הן מורחות על עצמן צבע אדום, צבע שמזכיר דם, אבל לא דם של מלחמה, לא דם גברי. אלא דם אינטימי, נשי, שחושף פנימיות, זה שנע בתוך הגוף ועובר דרך כל כולי. דם שזורם בתוכנו ומחוצה לנו בלי שליטה ובלי מאבק. נוזל בלתי נשמע אך עוצמתי, שמזכיר לנו מי אנחנו – בני אנוש, נשים, מעניקות החיים עלי אדמה. זו היתה תחושה של חשיפה עמוקה ואינטימית ביותר, חשיפה של מי שאנחנו, ונגיעה בגבול הדק שבין החוץ לפנים הנשי.
ובסוף הריקוד, הרקדניות, בעזרת הזמרות, רוחצות את פניהן ושערן בצבע האדום-דם הזה. התנועות שלהן מזכירות טקס קדום של טיהור, התמסרות, וקבלה. זהו רגע של מעבר, של התקדשות. הן עברו את המבחן, והן מוכנות לשלב הבא – להיות נשים: מאהבות, אימהות, אחיות, קוסמות, מרפאות…
לאורך כל המופע, חוויתי תחושה של קרבה שאין לה מילים, כמו אהבה שיש בין אמא לבת, בין אחיות, בין חברות אמת ובין נשים חכמות. וזה עורר בי כמיהה, זיכרון עתיק וגעגוע.