אחת מהדמויות החשובות של מפץ המחול הפוסט–מודרני שהוביל מרס קנינגהם בארה״ב במהלך שנות ה-60. בראון ואמנים שפעלו באותה תקופה מתוך תפיסה שונה ומיוחדת, מתחו את גבולות המחול המודרני, כופפו את חוקיו, ושינו את פניו. במהלך 45 שנות פעילותה העלתה בראון מעל 100 יצירות מחול, והייתה לאישה הראשונה שזכתה ב"פרס הגאון"היוקרתי של קרן מקארתור. [מתוך הבמה פסטיבל מחול 2015]. 

העבודות הראשונות של בראון עסקו בחיפוש בלתי נלאה – אחר פריצת הגבולות של המחול המודרני, של מה זה בכלל מחול, מה הוא גוף אנושי ומה הוא הגוף האנושי שנע בחלל. בראון חקרה את התנועה עצמה, את התנועה של הגוף והתנועה בחלל, בלי משמעות מיוחדת, בלי סיפור מסגרת או אמירה, ללא שיקול רגשי או מעורבות אישית. מאפיין מובהק ביצירותיה המוקדמות של בראון הינו תנועות פשוטות ויומיומיות באופן שמבטא פשטות ומבוצע באנרגיה יומיומית.

בתחילת דרכה כרקדנית יוצרת, הגיעה בראון לניו יורק ויחד עם קבוצה של רקדנים ויוצרים, ביניהם סטיב פקסטון, איבון ריינר, סימון פורטי, אמנים פלסטיים ואמנים אחרים, עבדו בהנחייתו של המוזיקאי רוברט דאן (Robert Ellus Dunn) ויחד יצרו מאוחר יותר את קבוצת הג׳דסונים.

בהנחיית הקומפוזיטור רוברט דאן, שהושפע מג'ון קייג’, חקרו קבוצת אמנים זו תפיסות חדשות של יצירה וחיפשו יחד חשיבה חדשה של שיטות חיבור במחול. הדרך המרכזית עימה הם עבדו היתה ה– Chance operation – שיטת המקריות, “החלטות” שלא מתבצעות ע"י הכראוגרף אלא באופן מכני "חיצוני", לדוגמה על ידי זריקת קוביות, אי צ'ינג, טבלאות של איברים ומשימות תנועתיות, החלפת אורות ברמזור וכו׳. הריקודים הפכו להיות ‘קונספטואלים' – מבוססים על רעיון מארגן חיצוני והתרחקו מאמירה אישית של יוצר.