לוקיאנוס מסאמוסאטה, Lucianus Samosatensis, יוונית: Λουκιανὸς ὁ Σαμοσατεύς;
120 – 180 לספירה
רטוריקן וסאטיריקן יווני ממוצא אשורי.
לוקיאנוס נולד בעיר סאמוסאטה, שעל גדות הנהר פרת בפרובינציה הרומית של סוריה(כיום סאמסאט שבטורקיה על גבול סוריה). הוא מעיד על עצמו: "הנני אשורי מארץ הפרת". משפחתו הועידה אותו לעסוק בפיסול,אך עד מהרה פנה ללימוד הרטוריקה. הוא למד משפטים בעיר אנטיוכיה,ואחרי כן שימש כפרקליט ולימד רטוריקה, תחילה באנטיוכיה ואחר כך באתונה, שם החל לכתוב ולפרסם את יצירותיו. מאתונה יצא למסע הרצאות באיטליה, בגאליה (כיום צרפת) ובאסיה הקטנה. לבסוף קבע את מושבו באלכסנדריה שבמצרים, שאליה נשלח על ידי הקיסר מרקוס אורליוס כדי למלא תפקידים מנהלתיים ושיפוטיים.משערים שלוקיאנוס מת באלכסנדריה, אך לא ידוע באיזו שנה.
על הפנטומימה / לוקיאנוס מסמוסטה:
*תורגם מתוך http://www.sacred-texts.com/cla/luc/wl2/wl219.htm
זה לא דבר חדש; לא מהיום או מאתמול; לא מתקופת סבינו ולא סביהם. חוקרי העבר הטובים ביותר מתחקים אחר הריקוד עד לבריאת היקום; הוא בן זמנו של ארוס שהיה התחלת כל הדברים. בריקוד הגופים השמימיים, במסלולים המורכבים שבאמצעותם הפלנטות מובאות להתקשרות הרמונית עם הכוכבים הקבועים, ישנה דוגמה לאמנות זו בחיתוליה, אשר, באמצעות התפתחות הדרגתית, על ידי שיפורים מתמידים ותוספות, הגיע לשיאו בהרמוניה המעודנת של הגיוון בפנטומימה מודרנית.
הצעד הראשון, אנו למדים, נלקח על ידי ריאה Rhea,שהיתה כל כך מרוצה מהאמנות שהיא הציגה אותה לcorbyantes בפריגיה (אנטוליה) ולCuretes בקריטים. היא [ריאה] תוגמלה היטב: היות ובאמצעות הריקוד הם הצילו את בנה זאוס, שחב להם (ולא יכול למען האמת להתכחש לכך) את בריחתו מהשיניים האבהיות.הריקוד בוצע בשריון מלא; חרב מתכתשת עם מגן, ועקבים מלאי השראה הכו בקצב מלחמתי באדמה. האמנות אומצה מיד על ידי הגברים המובילים בקריטים, שבכח האימון הפכו רקדנים מרשימים; וזה נכון לא רק לאדם הפשוט אלא גם לאנשי אצולה ומדם מלכותי. כך הומרוס, כאשר הוא קורא ל–מרוניאס Meronias רקדן, הוא לא מזלזל בו, אלא מחמיא לו: תהילת הריקוד שלו, התפשטה לא רק בעולם היווני, כך נראה, אלא אף למחנה אויביו, הטרויאנים, שיבחינו ללא ספק, בשדה הקרב בזריזותו ועדינות תנועותיו שרכש כרקדן.
הפסקה היא כדלקמן: מריונס, רקדן גדול למרות שהנך, לו חנית תפסיק את ריקודיך…
למרות זאת, זה לא קרה; האימון שלו באמנות זו אפשרה לו, כנראה, להתחמק ללא קושי מחניתות שמושלכות לעברו.
אני יכול למנות עוד כמה גיבורים שעברו דרך מסלול דומה של אימונים, ולמדו את הריקוד לעומק: אבל אני אגביל עצמי למקרה של נאופטולמוס, בנו של אכילס, ורקדן מכובד ביותר. הוא זה שהמציא את הריקוד היפיפה שנקרא על שמו ה–פירהיק pyrrhic; עובדהשייתכן וגרמהיותר נחת לאביו מאשר יופיו וכשרונותיו בדברים אחרים. כך טרויה, בלתי מנוצחת עד אז,נופלת קורבן לכשרונו של הרקדן, ונהרסת עד אפר.
הלקדמונים (הספרטנים), ששמם יצא כאמיצים ביותר מכל היוונים, מאז למדו מקסטור ופולוקס את הcaryatic [סוג של ריקוד שנלמד בעיר הלקדמונית Caryae, הערת המתרגמת], לא יעשו דבר ללא ליווין של המוזות: בשדה הקרב רגליהם שומרות קצב לצליליו המדודים של החליל,וצלילים אלו הם סימן לפתיחה (של הקרב).
מוזיקה וקצב תמיד הובילה אותם לנצחון. עד היום ניתן לראות גברים צעירים המחלקים את זמנים בין אימון לריקוד; כאשר ההתאבקות והאגרוף מסתיימים,התרגול שלהם מסתיים בריקוד. נגן חליל יושב ביניהם, קוצב את הזמן ברגלו, בזמן שהם חולפים על פניו ומבצעים את התנועות שלהם בסדר קצבי, ההתפתחות הצבאית מלווה בריקודים, כמו האהבה בין דיוניסוס לאפרודיטה. לכן השיר שהם שרים הוא הזמנה לאפרודיטה והאהבה להצטרף בריקוד שלהם ולשמוח; בעוד שהשני[היה עליי לומר שיש להם שני שירים, הערת המתרגמת] כולל הנחיות לרקדנים: 'קדימה בחורים: צעדו בקלילות: השתמשו [בחרב] באומץ' [הכוונה ריקדו באופן פעיל, הערת המתרגמת]. זה אותו דבר עם ריקוד השרשרת, שמבוצע על ידי גברים וילדות יחד,רוקדים לסירוגין, כדי לסמל את החרוזים המתחלפים של שרשרת. צעיר מוביל את הריקוד: צעדיו הפעילים יהיו כאלה שישרתו אותו בעתיד בשדה הקרב: נערה בעקבותיו, עם תנועות צנועות שתואמות את המין שלה; חיוניות גברית, מתינות עלמתית, אלו הם החרוזים של השרשרת.
בדומה לכך,הג'ימנופדיה Gymnopedia היא פשוט צורת ריקוד נוספת.
קראת את הומרוס שלך; כך שאין צורך שאדבר על –
מגנו של אכילס, עם ריקוד הקורל שלו, שמבוסס על זה שדדלוס תכנן עבור אריאדנה;
ולא על שני הרקדנים ['tumbler' הוא קורא להם, הערת המתרגמת] שם מיוצגים כמובילי הריקוד;
וגם לא על ה'ריקוד המסתחרר של הנערים', שמובא כל כך יפה על ידי הפאיסטוס. לגבי הפאקים phaecians , בהיום חיים על ברכי השפע, אין דבר טבעי יותר מכך שעליהם לשמוח בריקוד. אודיסאוס,אנו מוצאים, באופן מיוחד מורשם מזה: הוא צופה בהערצה ב'רגלים המנצנצות'.
בטסאלי, שוב, הריקוד היה כזה דבר חשוב, שהשליטים והגנרלים נקראו 'רקדנים In chief', כפי שניתן לראות בכתובות על הפסלים של אנשיהם הגדולים: 'רקדן ראשון נבחר', אנו קוראים; ושוב: 'פסל זה הוקם בכספי הציבור לזכור את הנצחון שנרקד היטב של אילטיון'. [הריקוד כ״כ חשוב ומהותי שמדברים על כל דבר כריקוד, ממשילים לריקוד, במקום ״נבחר שליט״ – ״נבחר רקדן״. ״נצחון שנרקד היטב״ – במקום ״שנלחם היטב״, הערת המתרגמת]
אני בקושי צריך לציין שמבין המיסטריות העתיקות אין אחת שלא כוללת ריקוד. אורפאוס ומוסאוס, הרקדנים הטובים היותר של זמנם, היו המייסדים של מסגרות אלו; והמסדרים שלהם מראים את הערך שהם הקנו לקצב וריקוד כאלמנטים של הדת.להדגים את הנקודה הזו יגרום לטקסי להיוודע לאלו שאינם חניכים: אבל הדברים הבאים ידועים לכל,שאנשים שצוללים למסתורין נקראים תכופות אלו ש'רוקדים אותם עד הסוף'. בדלוס,לא ניתן היה להקריב קורבן ללא ריקוד וליווי מוזיקלי. מקהלות בנים התאספו וביצעו את הריקוד שלהם לצלילי החליל והלירה, והטובים ביותר מביניהם נבחרו לשחק תפקידים; השירים שנכתבו למען רגעים אלו נודעו כקורלים [chorales]; והשירה הלירית העתיקה שפעה בחיבורים הללו.
אבל אין צורך שאגביל עצמי ליוונים בלבד. ההודים, כאשר הם קמים להעניק את ברכת השמש, לא מסתפקים בנישוק הידיים כפי שעושים היוונים; הם פונים למזרח, ובדממה מקבלים את האל עם תנועות שמטרתן לייצג את תנועתו בשמים; ובאמצעות תחליף זה לתפילות וקורבנות וחגיגות קורליות הם מחפשים את טובתו [של האל, הערת המתרגמת] בתחילת כל יום ובסופו. האתיופים מרחיקים לכת עוד יותר, ורוקדים גם כאשר הם נלחמים; החץ שהאתיפי שולף מתוך כתר החיצים שמשמש אותו במקום אשפה [אשפת חיצים, הערת המתרגמת] לעולם לא יישלח לפני שהוא הפחיד את אויבו באמצעות ג'סטות ריקוד–מלחמה.
כעת כאשר דנו באתיופיה והודו, בוא נבחן את שכנתינו מצרים.אם אינני טועה, ה–פרוטאוס proteus המצרי מהמיתוס העתיק הוא לא אחר מאשר רקדן, שכשרונות המימיקה שלו מאפשרות לו להתאים עצמו לכל תפקיד: בפעילות תנועותיו, הנוזלי כמים, מהיר כאש; הוא האריה הזועם, הפנתר הפראי, הענף הרועד; הוא מה שהוא רוצה. המיתוס לוקח את הנתונים הללו, ונותן להם תפנית על טבעית – מחליף את המימיקה במטמורפוזה. הפנטומימאים המודרנים שלנו בעלי מתנות דומות, ופרוטאוס עצמו לפעמים מופיע כנושא של טרנספורמציות מהירות. ניתן לנחש שבגבירה המגוונת אמפוסה empusa ישנו אמן נוסף מאותו סוג,באופן מיתולוגי.
תשומת הלב עוברת כעת לריקוד הרומאי סאליי Salii, כהונה שיוצאת מהמשפחות האצילות ביותר; הריקוד מתבצע לכבודו של מארס, המלחמתי ביותר מבין האלים, שבעל תכונות במיוחד קדושות ורציניות. לפי המיתוס הביט'יניאני bithynian, שמסכים עם המכון האיטלקי הזה, פריאפוס, אל מלחמתי [כנראה אחד הטיטאנים,או הדאקטליס האידאים,שמקצועו היה ללמד את השימוש בכלי נשק, הערת המתרגמת], קיבל מ–הרה את תפקיד הטיפול בבנה ארס,שאפילו בילדותו היה ידוע באומץ ליבו ופראותו. פריאפוס לא היה מוכן לתת לו כלי נשק עד שלא הפך אותו לרקדן מושלם;וקיבל מהרה עשירית מכל השלל של ארס.
לגבי המסדר החניכות של דיוניסוס, אתה יודע, מבלי שאומר לך, שהם כללו ריקוד מההתחלה ועד הסוף. שלשת הסוגים העיקריים של הריקוד, הקורדקס, הסיסיניס, והאמאליה, כל אחד היה המצאה, ונשא את שמו, של אחד הסאטירים מאמיניו. בסיוע אמנות זו, ובליווי מגלים אלו [מגלי סגנון הריקוד, הערת המתרגמת], הוא [ארס–דיוניסוס, הערת המתרגמת] כבש את הטיררהנים, הודים, לידים, ורקד את השבטים המלחמתיים הללו לכניעה.
השארת תגובה