ניכנסתי למרחב עם סימונים של מסלולים על הבמה. זה הזכיר לי את הרכבת התחתית בחו״ל. המסלול הכחול של הרכבת הזו. המסלול האדום של הרכבת הזו. הצהוב של זו. איזה מסלול אני צריכה לקחת? לאן אני רוצה להגיע? בכלל לא יודעת מה כל מסלול מבטיח לי, אולי אני יודעת מה הייעד (אולי), אבל לא יודעת ולא יכולה לדעת מה יהיה בדרך? והכי הכי מפחיד זה שאני אאבד את הדרך, אאבד את עצמי.
זה היה גם כמו מסלולים שמסתמנים כל יום במשך שנים. שוב ושוב ושוב. הולכים אותם שוב ושוב, הלוך וחזור. מסמנים את החיים שלנו במסלולים קבועים לעבודה, עם הילדים, לבית של ההורים. וזה מעניק ביטחון כי זה מוכר. ויש בזה צורך וזה בסדר.
ויש גם מסלולים עצביים מוטוריים. אצלי חלקם לא עובדים יותר, נדמה לי שזה המסלול הרטיקולו-ספינלי שלי. הסימונים אבדו, נקרעו בהחלטיות, במשחקיות או בעצב. כך או כך הדרך אבדה אבל לא נשכחה.
ויש גם מסלולים רגשיים כאלו. שנסללים שוב ושוב – ״אני טובה בזה״. ״אני לא טובה בזה״. ״אני יכולה ככה״. ״אני לא יכולה ככה וככה״.
היה לי ברור שהמסלולים האלו על הבמה הולכים להסתמן שוב ושוב וחיכיתי בציפייה ובסקרנות לאיך זה הולך לקרות. באיזה אופן? עם איזה אמוציות? בכבדות או בשמחה?
וזה לא היה מאכזב. אבל זה התחיל בעדינות. כראוגרפיה ייחודית של רטטים, קוים, שבירות ופרטים. ולאט לאט זה התגבר ועלה. והגיע לעוצמות של תנועה ורגש.
ואני ראיתי את עצמי ואת החיים שלי. את אלו שהיו לי ואת אלו שהייתי רוצה שיהיו. את הדרכים שבהם צעדתי ואת אלו שהייתי רוצה לצעוד בהם בעתיד.
ומה שהגיע אחר כך לא היה צפוי. הרקדניות כבר נוטפות זיעה ומתנשפות. ונדמה שאין עוד לאן לעלות. אבל יש עוד. עוד עוצמה. ועוד חשיפה. הקוים היטשטשו, המסלולים הידועים והקבועים נמחקו באומץ. והם הפכו לכל מיני דברים שאפשר להשתעשע איתם באקסטזה. ולא היה לי אכפת שכל מה שנבנה נהרס. כי ככה זה בחיים. אבל לא הרגשתי צער או פחד או אכזבה. ליאור גרם לזה להיות הדבר הכי כייפי עלי אדמות. וחשתי שכל הקהל חווה את הכיף הזה, את המשחקיות. למרות שאם זה היה קורה לנו בחיים זה לא היה נחווה כך. אבל לקחתי את זה בשתי ידיים והזכרתי לעצמי שמותר ללכת לאיבוד, לאבד את הדרך, לאבד את עצמי. ולא למהר לגלות משהו אחר.
ובסוף חוויתי הקלה, יצאתי מהמופע ריקה ומלאה.
