״התנועות שאנו עושים, עושות אותנו״
LaMothe – Why We Dance
"הריקוד משחרר אותנו מהמגבלות של חיינו המעשיים ומהתנועה התועלתנית שלנו. בריקוד אנו חווים את החופש ואת החופש לבחור. בריקוד, אנו מממשים את החופש העצום של ללכת לשום מקום ולא לעשות כלום. אנחנו נעים לשם התנועה; אנחנו רוקדים בשביל הריקוד. כזה הוא הפוטנציאל של הריקוד, כאשר אנו מפנים את תשומת הלב שלנו אליו מתוך רצוננו החופשי והפגנתו. בריקוד מותר לי לחוות את הרצון שלי בצורתו הטהורה ביותר כי אני לא מפעילה את הרצון שלי לתוצאה מעשית או שימושית. אין שום דבר שמחייב אותי לזוז; אני בוחרת לזוז. אני לא צריכה לרקוד; אני בוחרת לרקוד״
Horton Fraleigh – Dance and the Lived Body
"על ידי שקיעה בפעולת הריקוד, אנשים מסוגלים לאמץ את מלוא חווית החיים שלהם ולמצוא שחרור בתוך היופי הארעי של התנועה האנושית"
Horton – Dance and the Lived Body
"The universal impulse to dance is one of celebration; in its most fundamental state, dance celebrates embodiment"
Horton – Dance and the Lived Body
"הרקדן חורג מעבר למצב של ההוויה היומיומית: התועלתנית, המוכרת, האוטומטית, אל עבר מצב של זרימה ספונטנית ואותנטית. הריקוד מאפשר השתחררות מהכבלים של המוכר והידוע. באמצעותו מתגלה הוויה אחדותית, שבה הרקדן מאוחד עם עצמיותו באופן בלתי רפלקטיבי, תוך שהוא חווה את העולם לא כמשהו חיצוני ומנותק, אלא כמשהו שמצוי במערכת יחסים גופנית ואינטימית"
Horton Fraleigh – Dance and the Lived Body
״Our own body is in the world as the heart is in the organism״
Merleau Ponty, 2012
"Perceiving means having a body, which in turn means inhabiting a world״
Merleau Ponty (Taylor Carman), 2012, p.11
״שאו לבותיכם למרום, אחי, הגביהו הרם! וגם את הרגליים אל תשכחו! שאו נא את רגליכם, אתם המרקדים הטובים, ועוד תיטיבו עשות: גם על ראשיכם עמודו!״
ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 282
״יותר בינה יש בגופך מאשר במיטב חכמתך״ ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 33
״השואף להגשים את מטרותיו האנוכיות, אינו אלא יריבה של האמנות״ ניטשה, הולדת הטרגדיה, עמ' 42
״רק במחול אדע לומר את משל הדברים העילאיים ביותר…״
ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 108
״מרקד אני אחריך [אחרי החיים]״ ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 218
״כל הדברים הטובים צוחקים״ ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 281
״זרטוסטא המרקד, הקליל, הקורץ בכנפיו… פז נחפז ומאושר״
ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 282
״שיכחו מרה שחורה ועצבות… היו כרוח… ריקדו (מן הדין הוא לרקוד)״
ניטשה, זרתוסטרא, עמ׳ 282-3
sacred Dance בתרגום של אלי בלטמן
"כשאני רואה אמנות תחת אור שגורם לאישיות שלי לצמוח, אני מיואשת ועצובה; כאשר, לעומת זאת, האמנות זורחת במלוא הדרה לפניי, אני גאה לשרת אותה, גם אם אני מרגישה כמו גרגיר אבק ביקום שלה. אני מעדיפה להיות גרגיר אבק בעולם מאשר ענק מוקף בכלום" מארי ז'ואל, בתרגום של אלי בלטמן
”תנועות שנכפות על האני הגופני שלנו (על ידנו או על ידי אחרים) אלו הם מייצגים רגעים בהם אנו מזניחים ומצמצמים את היצירתיות שלנו ובכך מערערים את היכולת שלנו ליצור ולהיות עצמנו“
LaMothe – Why We Dance
”כאשר מתקיימים שלושת הקריטריונים שהוזכרו קודם, הריקוד שמתרחש – בין אם הוא פורץ מתוך תחושות ייאוש, בין אם הוא מותאם בקפדנות למוזיקה מסובכת, בין אם הוא נלמד במשך שנים או נוצר ברגע – יוצר בנו (ובקרב הצופים) ידע שאין לנו דרך אחרת להשיגו“
LaMothe – Why We Dance
״יש ברקדנית משהו סוקרטי, שכן היא מלמדת אותנו, באשר לצעידה, לדעת את עצמנו קצת יותר טוב…״
ולרי, הנפש והריקוד
״באיזו קלילות בלתי נלאית היא [הרקדנית] מצהירה על אי קיומה! היא אובדת בלב הצלילים…״
ולרי, הנפש והריקוד
״דמות רוקדת מתכנסת… במשך שהיא מייצרת, משך העשוי כולו אנרגיה פעילה…״
ולרי, פילוסופיה של המחול
“ואילו האלים מתוך רחמים על המין האנושי שנולד לעמל, התקינו להם את מחזורי חגי האלים לשם מרגוע מתלאותיהם, וכן נתנו לנו את המוסות ואת מנהיגן, הוא אפולון, ואת דיוניסוס, שיהיו חברינו בחגים אלו לקיימם כדבעי, וחיזקו את רוחנו באותם החגים שחגגנו בחברתם של האלים… כיוון שכאמור זכינו לכך שאותם האלים יהיו לנו חברים בריקודינו – לנו העניקו האלים האלה גם את תחושת הקצב וההרמוניה שהנאה בצידה, ומכוח התחושה הזאת הם מניעים אותנו ומדריכים את מקהלותינו, שעה שיחברו איש אל רעהו בזמירות ומחולות"
החוקים ב', אפלטון, עמ‘ 64-65
“מי שמיזג מוזיקה וגימנסטיקה מיזוג יפה ביותר, ומגישן לנשמתו לפי המתכונת הנכונה, עליו נאמר בצדק גמור שהוא בעל מוזה ובעל הרמוניה בתכלית השלמות" פוליטאה ג', אפלטון, עמ' 279
“שום יצור צעיר אינו מסוגל לשקוט… וכולם מבקשים בכל עת ושעה לנוע ולהשמיע קולם, והם מקפצים ומפזזים, כאילו בריקוד של שמחה ושעשוע…”
החוקים ב‘, אפלטון, עמ' 64
״הבעתו של המוסרי, הבריא והיפה מכול באמנות – זוהי משימתה של הרקדנית, ולמשימה זו אני מקדישה את חיי. בפרחים האלה שלפני שוכן חלום המחול, אפשר לקרוא לו "האור צונח על הפרחים הלבנים״. מחול זה יהיה תרגום מעודן ומחוכם של האור ושל הלובן. טהור כל כך, חזק כל כך, שאנשים יגידו: מה שנע לנגד עינינו הוא הנשמה עצמה, הנשמה שהגיעה לאור וגילתה את הלובן. אנו שמחים על תנועתה הזאת. באמצעות הכלי האנושי הזה זכינו לחוויה מעוררת סיפוק של תנועה, של דברים שניחנו בקלילות ובאושר. באמצעות הכלי האנושי הזה, תנועת הטבע כולו חולפת גם דרכנו, הרקדנית משדרת אותה אלינו. אנו חשים בתנועת האור המתערבבת במחשבת הלובן. המחול הנו תפילה; כל תנועה נעה בגליה הגדולים עד לרקיע ומצטרפת לקצבם הנצחי של גרמי השמים"
איזדורה דנקן