ההתחלה של היצירה היתה כל כך עדינה ועצמתית שזה גרם לי לפתוח את הלב ולהסתכל על הריקוד לא רק עם העיניים של העיניים אלא גם עם העיניים של הלב, עם העיניים של הגוף, להתמסר… ומה שקיבלתי במתנה זה את ההשראה לוותר ולעוף על החיים. לוותר לעייפות. אם יש עייפות – זה בסדר להיות עייפה, אם יש חוסר ביטחון, לחבק אותו ולקבל ממנו מה שאני יכולה לקבל ממנו. לקבל את זה שאני תלויה, לא במובן של חוסר עצמאות, אלא שאני לא לבד בעולם, תלויה בנסיבות החיים, ובעוד אנשים. זה לא ויתור קורבני אלא ויתור של חכמה עדינה של רכות עצמתית. לא להילחם להיות מי שאני לא, לא להלחם נגד מי שאני כן, נגד מה שיש לי ואני לא אוהבת או נגד מה שאין לי והייתי רוצה – הויתור הזה הוא כוח. לא חולשה! גם אם את עייפה, זה בסדר, את יכולה לעשות דברים מדהימים, אפילו מדהימים ומרגשים יותר… גם אם את תלויה על מוט, את לא חסרת עצמאות, את לא חלשה. להיפך, את חזקה. את דווקא הכי חזקה כשאת תלויה על מוט. קמה ונופלת. קמה ונופלת. דווקא אז רואים את השרירים, את הסיבולת לב ריאה, את העצמה של הרקדנית – את העצמה הפנימית שלנו. בחוויה האישית שלי, הפעם, הרקדניות היו בולטות יותר. רקדנית אחת שהלכה באויר על מקלות, בהתמסרות ובאומץ. רקדנית אחרת רוקדת תלויה על מוט, נופלת וקופצת מעלה, נופלת אחורה ועולה. וגם הדואטים – עם ליפטים מאוד מיוחדים (כרגיל אצל ורטהיים), שברור שהרקדן עובד לא פחות קשה מהרקדנית, ובכל זאת, תשומת הלב הולכת לרקדנית שסוג של עפה באויר, תלויה בין שמיים וארץ – פיזית וסימבולית, תלויה ברקדן – בנסיבות החיים, באנשים אחרים. אבל לא חלשה, אלא יפה ועצמתית! ה-לוותר, לקבל, לחבק, זה כוח נשי. לא במובן של גבר/אישה, אלא במובן של יאנג/יין, זה כוח ייני. זה הכוח שמילא אותי. ולדעתי, זה כוח נחוץ בעולם, היום, לגברים ולנשים. אז הריקוד הזה נחוץ ורלבנטי, קריאה של קבלה, הכלה, אומץ וכוח פנימי. הרקדנים לקחו סיכונים ו״טרפו״ את הבמה – קפצו, נפלו אחורה, טיפסו, נשענו, התמסרו, עפו על הבמה – ביטאו כוח פיזי ופנימי. לא מצמצו אל מול האתגרים שנועה ורטהיים הציבה. ועבורי… זה הזכיר לי להיות מי שאני בנסיבות שלי. ולעוף. לעוף על המרחב והזמן, לעוף על החיים שלי, על מה שיש לי, על מי שאני. להיות אמיצה. לתת ״מקום״ – מקום למי שאני כאן ועכשיו!
