מציאות אחרת

פנחס נוי, בספרו ׳הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות׳ מקשר בין חשיבה של הפרעות נפשיות לתהליכים שקורים בחלומות ויצירתיות אמנותית. הקשר מתבטא בחשיבה חופשית מעכבות: בתופעות כגון ביטול או נסיגה של התודעה העצמית ואי הכרת המצב לאשורו, פיצול עצמי, מחשבה אסוציאטיבית וחוסר פרופורציה, אי תפיסת הזמן וחוסר עדריות. התהליכים האלו של חשיבה חופשית מעכבות מאופיינים ב- עיבוי, היתק והיפוך.

עיבוי הוא תהליך מיזוג של רעיונות, דימויים או תכנים לדבר אחד, שיוצר משמעות חדשה ומקורית. לדוגמה, מיזוג של שתי מילים למילה חדשה, מיזוג של כמה דמויות לדמות אחת, יצירת כלאיים מבני אדם, חפצים, חיות או מקומות. העיבוי היא תופעה שכיחה בחלומות בהם מספר דמויות יכולות להתמזג לדמות אחת, זווית המרחב והזמנים השונים יכולים להתאחד וכולי. העיבוי מוכר אצל חולים סכיזופרנים. והעיבוי מופיע בציורים של אמנים מפורסמים, לדוגמה מיזוג של זויות ראיה לתמונה דו מימדית אחת, כמו בציוריו של ויקטור ורסלי והאמן ההולנדי אשר. גם בריקוד העיבוי יכול לבוא לידי ביטוי במיזוג של מספר דמויות לדמות אחת. לדוגמה, הרקדן האבוריג׳יני הוא בו זמנית אדם, חיה, חלק מהצמחיה ואל, הדמויות מתמזגות, וההיגיון מטשטש. 

היתק זהו תהליך בו יסוד מסוים מוצא מהקשרו המקורי ומועבר לדבר אחר ללא קשר ישיר וברור, מהלך של ערבוב המציאות, כמו ניתוק חתיכה מהפזל והנחתה לא במקומה. ההיתק יוצר מוזרות בעובדה שההקשר מכיל מרכיב שאינו שייך אליו ומעורר תשומת לב ותהייה. בחלום, לדוגמה, כשהבית של מישהו נמצא ברחוב של סבתא שלו, או כשעומדים מול משהו מפחיד ומרגישים שמחה. בנויירוזה ההיתק מתבטא בתגובה של ביטוי רגש חזק ועוצמתי לסיטואציה חסרת חשיבות, בסכיזופרניה, החולה יכול לתאר חוויה שחווה בצורה מוסתרת או דימיונית, לא בהקשרה, לדוגמה להתיק חוויה של קבלת זריקות לחלום/דימיון שבו אבירי המלך דוקרים אותו בחניתות. היתק מופיע לדוגמה בציור של סלבדור דאלי של האישה שמתכסה בים במקום בשמיכה. בריקוד, זה מופיע כאשר התנהגות מסוימת יוצאת מהקשרה, לדוגמה ב’קפה מילר’ של פינה באוש כשהרקדנית הולכת/נעה בעיניים עצומות בבית קפה. 

היפוך זהו תהליך של החלפה בין שני דברים מנוגדים זה לזה, כגון חם בקר, מהיר באיטי, אתמול במחר, למעלה בלמטה וכולי. ההיפוך שכיח בחלומות בצורה של היפוך משמעות, החלפת דבר בניגודו, היפוך מצבים, היפוך סדר המאורעות וכולי. ההיפוך אופייני לחשיבה הסכיזופרנית ובמחלות נפש אחרות, כמנגנון שעוזר לפתור בעיות פנימיות ומשאלות סמויות כאשר החולים מבטאים את ההפך ממה שהם מרגישים. היפוך מסקנות הוא מהלך נפוץ גם אצל מדענים ואמנים שפועלים מתוך אינטואיציה ורק אחר כך מחפשים את ההוכחה לתחושה.

מה בעצם קורה במצבים האלו
יש הפרה של הסדר, יציאה מפונקציונליות, ומגבולות המוכר. זהו מצב של חופש מחשבתי ורגשי, אומץ לחשוב אחרת, להשתמש בדימיון ו"לצאת מהקופסה”. זו היכולת לעשות משהו שאדם "נורמלי" לא יכול או לא רוצה לעשות. מדובר על היכולת לשחרר את התודעה לשוט במרחבים לא הגיוניים, באופן אסוציאטיבי, ללא תקיעות וללא שיפוטיות. אבל לשחרר את התודעה לאן? איזה מציאות יש מעבר לחמשת החושים? מה נמצא מחוץ למציאות המוכרת והברורה? כשאנחנו חולמים – ברמה הפיזית, הגוף נשאר במקומו, אבל משהו מתוכנו, מאיתנו, עוזב ונע – התודעה שלנו. אף אחד לא ממש יכול להוכיח איפה נמצאת התודעה, אבל ישנה סוג של הפרדה של התודעה מהגוף הפיזי, והחוויות המנטליות והרגשיות ממשיכות באופן דומה כמו במצב ״נורמלי״ אבל ללא התלות הפיזית. אפשר לדמות את התודעה לכלב שקשור בחבל ולכן יכול לשחק רק בגינה, וכשהוא לא קשור הוא יכול לרוץ בחופשיות ולגלות דברים שונים, החוויה הזו מאפשרת "לטייל" במחוזות חדשים בצורה עצמתית מאוד. 

אז האם ואיך אפשר לעשות את זה באופן נגיש ויומיומי? הרי אנחנו לא שולטים בחלומות שלנו, גם לא ב״מוזה״ היצירתית וגם לא בתהליכים הנפשיים שאנו עוברים.

הריקוד…
”הריקוד מטשטש גבולות בין הגוף ובין הנשמה, בין הבעת רגשות שאינה תלויה בדבר לבין הפעולה המעשית והתכליתית, בין הוויית החברה לייחודו של הפרט… בעזרת הריקוד משתחררים הכוחות הכבולים ומתפרצים לפעולה… נטול רצון עצמי, מתפרץ הרוקד מעבר לתחום המוגבל של חיי היום-יום… ונישא לקראת עולמות עליונים״ (זאכס).

ריקוד חופשי! בריקוד ישנה אותה שכחה עצמית וחוסר שליטה עצמית, ישנה אפשרות לאותם ״טיולים תודעתיים״ ללא זמן ומרחב. בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים”, לעזוב את העולם הגשמי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. השאמנים ערכו טקסים בהם השאמן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי. חניכי המסדר המוולני בעבר ובהווה רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את ״המוזיקה השמיימית״. ריקוד הזאר, שהיה חלק מטקס דתי, היה ריקוד אכססטי לשם ריפוי והתעלות. והיום, בשיעורי אימפרוביזציה במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות.

״שאו לבותיכם למרום, אחי, הגביהו הרם! וגם את הרגליים אל תשכחו! שאו נא את רגליכם, אתם המרקדים הטובים, ועוד תיטיבו עשות: גם על ראשיכם עמודו!״
״אני נישא, נפשי מרקדת״
(ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, עמ׳ 282 + 307)

 

רקדניות: רמה נונברג ותמר ויטקו 

צלם: דני כתרי

פורסם לראשונה בעיתון אקרופוליס דצמבר 2020

השארת תגובה