*מבוסס על מאמרו של קלמולה ״גוף והגפנה״ (Klemola, T. (1991) Dance and embodiment)
״קיומו של האדם בעולם כגוף בעל עוצמה אקספרסיבית הוא נקודת המוצא הטובה ביותר לפילוסופיה של המחול. ריקוד לא אפשרי בלי הגוף. כדי להבין את הריקוד כתופעה, עלינו קודם להבין את הגשמיות של הקיום האנושי. מתוך ניתוח כללי של ההתגלמות, נוכל להמשיך בבחינת ההבעה של הגוף…״
קלמולה מסביר את תהליך חיי האדם ותפיסתו את המציאות דרך הגוף בכל שלב בחייו: כשתינוק נולד הוא הווה, הוא ״הכל״ והכל זה הוא, זה הבסיס החווייתי של כל תינוק, והסיבה לכך היא שהתינוק לא עושה את הבחנה בינו לבין אובייקטים, ה״נושא״ וה״מושא״ לא קיימים, ישנה רק פתיחות. עם הזמן מצב זה מתחיל לדעוך, גופו ותנועותיו של הילד הופכים להיות מותאמים לנורמה, לתבניות ולדפוסי התנועה המשותפים לכולם, היידגר מכנה זאת “das man” – אופן הקיום היומיומי של בני האדם שנקבע על ידי מה שאחרים עושים, מצב זה קשור קשר הדוק למסורת וחסר אותנטיות.
בחיים הבוגרים של האדם, באמצעות תשומת לב ובאמצעות תרגול גופני וריקוד, אפשר להעמיק את החוויות הגופניות ואת תפיסת המציאות, זהו מעבר מגוף ״אגו לוגי״ (Ego-Logical Body) לגוף “טרנס-אישי״ (The Transpersonal Body), שהינו התעלות על האגו, חוויה שמרטין היידגר מתאר כפתיחות מחודשת להוויה ולסוד המציאות ממקום בוגר, ולוין מתאר זאת כהתחברות מחודשת לטבע ולעולם: ״אנו חווים את עצמנו כחלק מהטבע ומהתהליכים שלו. אנחנו כבר לא מרגישים עצמנו מזוהים עם הגוף האגו לוגי שלנו או עם הגוף המרוכז בעצמו. בדתות, אנו משתמשים בטקסים כדי להביא את רמת הניסיון הזו.״
בדומה לפנומנולוגים רבים אחרים, מרלו-פונטי מדבר על תפיסת המציאות דרך חווית הגוף והתנועה, על המודעות לעולם באמצעות הגוף, ועל תפיסתו כפעולה אקטיבית של הגוף החי שבא במגע-גומלין אינטימי עם העולם, אין אפשרות להיות בעולם ללא הגוף הפיזי והחושים, הגוף החי והמודע ש״פותח״ את העולם בפני האדם. בהמשך המאמר מצטט קלמולה את מרלו-פונטי לגבי מצב זה: "הגוף הוא המרכבה שלנו כדי שנהיה נוכחים בעולם, והעובדה שיש גוף (having a body) ליצור חי, אומר עבורו להיות בסביבה מוגדרת, לזהות את עצמו עם פרויקטים מסוימים ולהיות מחויב אליהם באופן מתמשך." עבור מרלו-פונטי, הגוף הוא מרכז העולם, כי כל הגופים פונים אליו והוא יכול לפנות אליהם. האדם כבעל גוף איננו רק אובייקט בין אובייקטים אחרים אלא הוא הופך להיות חלק מהעולם כולו, להיות בעל גוף פירושו להיות בקשר, ביחס ל, ליצור מערכת יחסים, ללא גוף אין לאדם את החיישנים ליצור כל קשר עם שום דבר ואף אחד, ועל כן, תפיסת המציאות היא תוצאה של אינטראקציה דרך הגוף התופס.
נוכחות גופנית במרחב אינה זהה לאובייקט שתופס מקום מסוים, וחוויית המרחב שונה בסופו של דבר מהמרחב האובייקטיבי, תפיסת המרחב של הגוף היא תפיסת המצב, כיוון שאדם לא קיים בעולם באותה דרך שאובייקט קיים אלא יוצר את העולם בעצמו. במושג Embodiment (התגלמות/הגפנה) הכוונה היא שישנן שתי רמות של מרחב, מרחב אובייקטיבי ומרחב סובייקטיבי חוויתי, והדברים המגיעים להכרה של האדם הם בהכרח סובייקטיביים, בדרך שבה הם ״נוגעים״ באדם ובדרך שבהם האדם ״נוגע״.
מרלו-פונטי מדבר על "שדה ההווה" כעל נקודת המגע בין העצמי לזמן, ההווה הוא הנקודה שבה האופק של העבר והאופק של העתיד נפגשים. במובן מסוים, הגוף נושא (carries) את העבר, ובמובן הזה גם המיינד, שנחשב בזרמים שונים לבסיס התודעה, גם הוא עוצב בהשפעת הגוף. הדבר ניכר במקרים של פציעה, אפילו במצב קיצוני של זרוע קטועה, אבל גם במקרים של פציעות וצלקות – בהם הגוף נושא לא רק את הפציעות אלא גם את הזיכרונות ועל ידי זיכרון גופני זה, הגוף מביא את הכישורים והידע מהעבר להווה. עבור מרלו-פונטי, התודעה מאופיינת בפעולה ולא במחשבה, זאת אומרת שהגוף מכוון לפעולה, הוא במערכת יחסים תמידית עם החוץ, ומערכת יחסים זו היא הבסיס לכל ביטוי והבעה.
בריקוד, הרקדן עשוי להרחיב את יכולת תפיסת המציאות ואת עצמת החוויה שלו במציאות, מכיוון שהוא מפתח מיומנויות גופניות כגון הקשבה, תשומת לב, שליטה גופנית, נשימה מודעת, הוא לא רק משפר את יכולתו להביע רעיון מסויים בריקוד אלא גם לחוות את העולם בצורה רגישה יותר, ״כגוף מכוון ובעל רגישות, הוא נמצא בדיאלוג מתמיד עם העולם בדיאלוג זה הוא עשוי להפוך לנקודת מגע בלתי מסויגת לעולם.״
איסוף מחדש של אפשרויות החוויה הגופנית הוא הכרחי כדי לקלוט את המציאות, ודרך ההבנה שהאדם איבד את האותנטיות, הוא יכול לשאוף לאותנטיות מחודשת ולפתיחות. היידגר משתמש מאוחר יותר במונח "einkehren", אשר ניתן לפרש כשיבה הביתה, לחזור למשהו מקורי, לחוות מחדש את היות האדם אחד עם כל מה שהוא.
״תחת לחץ המסורות שלנו, הגוף האגו-לוגי, היומיומי שלנו, איבד רבים מרמותיו החווייתיות. הסתגלות לגוף של "איש דאס", זה היה צריך לקבל מצבים מסוימים של ניסיון גופני לדחות אחרים. התנועה, לעומת זאת, היא המפתח לשערים הגשמיים האלה. התנועה יכולה להיות הדרך אל השער חסר השער, שבסופו של דבר קשה ביותר לפתוח אותו. השער חסר השער – מטאפורה של זן – מתייחס כאן לחוויה הגופנית שבה אדם המתעסק בתנועה פוגש סוף סוף את הטרנסצנדנט וחווה את יחסו להוויה״.
באמצעות פעילות גופנית וריקוד, אנו יכולים לבחון ולפתח את אפשרויות החוויה, בירור עצמי שמתבצע דרך הקשבה לגוף, כמו המשפט המיוחס לדבורה היי: ״הגוף, מרכז הידע האסתטי שלנו על העולם, יכול להיחשב למורה הטוב ביותר שלנו״.
השארת תגובה