לצאת מעצמי

הריקוד החופשי – מה הוא לא:

הוא לא ציורי, לא מחקה ולא סימלי.

ומה כן:

הוא שחרור מוחלט, ריקוד שפונה פנימה, מופשט, כזה שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים”, לעזוב את העולם החומרי ולגעת ברוחני.

ביוון העתיקה, האלה ריה/ראה (Rhea), היתה פטרונית הקוריבנטים, שמוזכרים גם על ידי אפלטון, הקוריבאנטיים היו רוקדים ריקודים מטורפים, ריקוד חופשי "משוגע".[1] אותה אלה (ראה) טיהרה את דיוניסוס[2] ("הנכד" שלה שהיה חצי אדם וחצי אל) ולימדה אותו את פולחני ההתקדשות והחניכות והוא (דיוניסוס) לווה על ידי הסאטירים והמנאדות. והפלא ופלא, אותם מלווים היוו את מסדר החניכות של דיוניסוס שכלל כמובן ריקוד. המנאדות, היו נכנסות, בהשראת דיוניסוס, למצב של טירוף אקסטטי על ידי ריקוד חופשי אכסטטי – “יחפות הן משוטטות בחורשות… באחווה נפלאה עם הטבע… הן מכות בתירסוס (ענפים) ומהסלע פורצים מים. חובטות בענף ומהאדמה מפכה להן יין. שורטות את הקרקע ופורצים ממנה סילוני חלב"[3]

השאמאנים, הכהנים המרפאים של תרבויות ילידי יבשת אמריקה, ערכו טקסים בהם השאמן היה נכנס למצב הכרתי שונה. השאמן היה נכנס לשיכרון חושים כדי לרפא חולה או כדי להביא מסר לקהילה. איך? באמצעות הריקוד האכסטטי החופשי והמופשט.

חניכי המסדר המוולני[4] הידועים בשם 'הדרווישים המחוללים' נהגו לרקוד בסיבובים מסחררים, בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את המוזיקה השמיימית. "יש בנו סוד. דבר מה בפנים נע וסובב. והעולם כולו, רק בזכותו של הסחרור הזה סובב.תועה הרגל, והראש סחרחר ומסתובב, למי אכפת, אל תעצור דרויש, הסתובב.”[5]

ריקוד הזאר היה חלק מטקס דתי במצרים, ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה. מטרת הריקוד היתה לפייס נפש עצובה ולגרש רוחות רעות, את הריקוד הזה רוקדות הנשים, אם הן דתיות הן רוקדות מתחת לבדים גדולים ולצלילי תוף ואם הן לא דתיות הן רוקדות בחופשיות לעיני כולם – כך או כך, אפשר לראות שהריקוד הוא ריקוד חופשי ומשוחרר, איברים נזרקים לכיוונים שונים, שיער מתנפנף והעיניים לרוב עצומות.

והיום, בשיעורי אימפרוביזציה במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים, אנחנו רוקדים ושוכחים, מרפים ונירגעים, מתחברים פנימה ואחד אל השני, זה הכוח של הריקוד החופשי.

במקומות שונים ובזמנים שונים, ריקוד ומוזיקה שימשו אמצעי ממשי ליצירה ולשינוי של המציאות. ריקוד חופשי, ריקודי סחרחורת, ריקודי עווית וניעורים, דרכם ניסה, מנסה (וכנראה גם ינסה) האדם, להגיע לשחרור ההאחזות של הגוף הפיזי, של המשקל והאנרציה, של המחשבות האינסופיות, של הרגשות הזיכרונות והחוויות שאדם חווה כל יום כל החיים. ריקודים שימשו להתעלות רוחנית, לטיהור ולריפוי, אלו מילים מפוצצות, אבל אני מאמינה שריקוד מופשט, חופשי, אכסטטי ודינמי יכול פשוט לשחרר אותנו, גם אם זה לזמן מוגבל, וזה מבחינתי טיהור, ריפוי, שינוי והתעלות!

[1] כתבי אלפטון כרך 1 עמ' 78

[2] דיוניסוס מסמל את שחרור המיינד, השמחה, ההתלהבות וההתעלות, את האנ-תאוס, מהמילה הלטינית – תאוס (אלוהי). הוא מסמל את ההתחברות לאלוהי, מקור ההתלהבות הרוחנית ועוצמה גדולה.

[3] המיתולוגיה היוונית

[4] יוסד בקוניה שבטורקיה לאחר מותו של רומי

[5] מתוך הדיוואן – אוסף שירי שמש טבריזי, מאת רומי – תורגם ע"י אלכס פייגן