ריקוד אקסטטי – שחרור המיינד ושינוי התודעה
מהי תודעה ומהם שינויי תודעה? אלו הן שאלות מורכבות ואין עליהן תשובות ברורות וחד משמעיות. התודעה שלנו כבני אדם היא התפיסה שלנו את המציאות ואת עצמנו, והתפיסה היא דבר מורכב כיוון שהיא נחוות מבפנים החוצה, החוויה היא סובייקטיבית ולכן ברור שיהיה קשה להבינה ולהסבירה באופן אובייקטיבי וחד משמעי. בנוסף, המציאות שבה אנחנו חיים נמצאת בתנועה מתמדת, מתא קטן בגוף שנולד ומת, שנע בגוף ממקום למקום, ועד הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ שמשתנים. כל אדם, מחוקר ועד אדם פשוט, נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי פיזי, רגשי ומנטלי, ואם כך, איך נוכל להגדיר את התודעה ואת תפיסת המציאות?!
אני משתמשת בכלי שעומד לרשותי – הריקוד.
הריקוד הוא דרך חווייתית שדרכה בני אדם בתרבויות שונות, בזמנים שונים ובדרכים שונות, ניסו לענות על שאלות מהותיות אלו, מכיוון שהאדם חי מתוך הפנימיות שלו, ומכיוון שהמציאות היא עצומה ומורכבת ישנו מספר גדול של תיאוריות, אבל מתוך החוויה של הריקוד, יש שמתחברים לעצמם ולמציאות וחווים משהו נוסף, חווים שיש יותר מאשר המציאות המוכרת ו״הנורמלית״, שהמיינד הוא לא הכלי היחידי שבאמצעותו ניתן להבין את המציאות, ושאפשר לצאת מתחומי המוכר והיומיומי. קורט זאכס מסביר ב״תולדות הריקוד״ שהאדם הפרימיטיבי האמין שהוא יכול להשפיע על כוחות החיים ולהתמודד עם נסיבות החיים המאתגרות על ידי פעולות ה״כישוף״, ואת זה הוא עשה על ידי התרחקות מאורח החיים הרגיל, על ידי התנתקות מדאגות היומיום והגשמיות, כמו שציין זאת קורט זאכס בספרו תולדות הריקוד: ״אחוזת חזון אלוהי תתרחק נשמתו ממנו והלאה, בחלל הריק, לקראת אותם העולמות העליונים בהם הולך ה״אני״ ונטמע בתוך האין סוף. האקסטאזה עשויה להוליד בגופו של בן תמותה, את היכולת לתקשר עם העל אנושי ולהשפיע על הקורות את האדם ועל תנאי חייו עלי אדמות״.
בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים”, לעזוב את העולם החומרי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. בהמשך אנסה להדגים כיצד תרבויות עתיקות רקדו ריקודים טיקסיים אלו וגם אתן דוגמה עכשווית שנעשתה על ידי אנה הלפרין.
השאלה העמוקה הינה – מה הקשר בין האדם החי בעולם לבין העולם שאליו הוא נולד ללא בחירה מודעת, וממנה נובעות השאלות המורכבות – מי אנחנו ומהי המציאות בה אנו מתקיימים? האם אנו חיים רק כי נולדנו וממשיכים לחיות כי אנחנו כבר כאן? לאן עוד אפשר להגיע בתפיסת המציאות? מהי הוויה (to be)? ומה יכול הריקוד לגלות ולעזור בתחום הזה?
השאלות ששאלתי את הרקדניות היו – מי אתן ומה אתן? האם אתן הגוף שלכן? מה ההבדל בין ׳את׳ לפני עשר שנים, היום ובעוד עשר שנים? האם יש לכן חוויות של אינטואיציה שמתממשת? איך ההשראה מגיעה? מה חוסם את החוויה של האחדות עם העולם ועם עצמך?
רקדנית אחת שיתפה בחוויה מסוימת כשרקדה: ״הייתי אחד עם הטבע ועם צלילים ומוזיקה, היייתי כלי למוזיקה והמוזיקה היתה לי כלי, וזה לא היה אני, לא היה מחשבות שלי, הריקוד לא היה מעניין, מגניב או נעים, זה לא היה קשור לגוף, לא היה שם גוף, היו שם רק חיבורים הדדיים״.
הריקוד היה והווה אמצעי משמעותי לתפיסת המציאות והתמודדות על השינויים שהיא מזמנת והקשיים שהיא מציבה בפני האדם –
״החשיבות המכרעת בעיני הקדמונים, הינה שהם ראו בריקוד חיוני בכל משברי החיים – חניכה התבגרות, נישואין, קבורה – והשתמשו בו כאחד מעמודי הטווח בפולחן, הם ראו בו אמצעי לקחת בעלות על אלו כוחות על-טיבעיים בהם הם האמינו, דרך להתאחד עם האל, אמצעי להשגת יבולים טובים, נישואים פוריים, ותקשורת עם המתים… אחת מפיסות המידע המלמדות ביותר שיש לנו בנושא הזה היא התשובות שנתנו ילידי גינאה החדשה לשאלותיו של צ'אלמרס. הוא שאל: "האם יש ריקוד חסר משמעות/שלא מועיל?" ושתי התשובות היו: "לא, התופים לא מוכים לשווא" ו: "הריקודים לעולם אינם חסרי תועלת”.
השאמנים ערכו טקסים בהם השאמן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי, חניכי המסדר המוולני בעבר ובהווה רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את ״המוזיקה השמיימית״, ריקוד הזאר, שהיה חלק מטקס דתי, היה ריקוד אכססטי לשם ריפוי והתעלות, והיום, בשיעורי אימפרוביזציה במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות.
אני מאמינה שאי אפשר לענות על שאלות אלו עם השכל בלבד, ובכל מקרה הכלי המשמעותי שיש לי כרגע הוא הריקוד, לכן אני אנסה לענות דרך הריקוד ודרך החוויה.
השארת תגובה