״רק במחול אדע לומר את משל הדברים העילאיים ביותר…״ (ניטשה, 1975, עמ׳ 108).
הנה מצאתי את ניטשה שלי – ניטשה שמהלל את דיוניסוס הרוקד, את הריקוד, את התנועה האקסטטית, ואת הגוף החי. הולדת הטרגדיה, דיוניסוס ואפולו, וכה אמר זרתוסטרא – שלוש יצירות בהן השימוש בריקוד חוזר בשלל צורות שוב ושוב. ולא רק הגופים של ניטשה רוקדים, אלא גם כוכבים, רגשות, מחשבות ומילים. הריקוד היה כזה ענין חשוב בעיניו, שהוא מכנה את זרתוסטרא גיבורו – רקדן, את נפשו – רוקדת, ואת החיים – ריקוד.
הדעות חלוקות לגבי השאלה האם הריקוד של ניטשה הוא מטאפורי בלבד. יש שטוענים שהריקוד מבטא אמיתות קיומיות עמוקות יותר, בעוד שאחרים רואים בו סמלי בלבד. באופן אישי, אני רואה בזה יותר מרק מטאפורה, לדעתי, זוהי הזמנה לחשוף אמיתות באמצעות הגוף והריקוד.
כוהנות המחול המודרני איזדורה דנקן (1877-1927) ומרתה גרהם (1894-1991), אימצו שתיהן את ניטשה כפילוסוף של מחול ומצאו השראה רבה ביצירותיו, במיוחד ב"הולדת הטרגדיה" וב"כה אמר זרתוסטרא“ (דאלי, 2014, Lamothe, 2014). קריאתן את ניטשה השפיעה על חזונן האמנותי ותרמה לפיתוח המחול המודרני באירופה ובאמריקה. העיסוק שלהן בפילוסופיה של ניטשה תרם לאבולוציה של המחול המודרני כצורת אמנות עמוקה ואקספרסיבית. הודות להן ולתובנות הפילוסופיות של ניטשה, הריקוד הועלה לרמה חדשה – הריקוד הפך אמצעי לעסוק בשאלות פילוסופיות ואקזיסטנציאליסטיות.
הגוף אצל ניטשה
ניטשה מציע כי הבנתנו את המציאות, מעוצבת על ידי החוויות המגולמות שלנו, כלומר, באמצעות גופנו החי (Fraleigh, 1987, Lamothe, 2014). בספרו ״כה אמר זרתוסטרא״, בפרק ״על מבזי הגוף״, אומר ניטשה, ה“עצמי“ אינו אלא הגוף, אין עצמי ללא פעולה גופנית: אין אומר ״עצמי״, אלא עושה ״עצמי״ (ניטשה, 1975, עמ׳ 33). כלומר, אין רגע שבו ״אני״ איננו גוף בפעולה, ואין דבר שאפשר לתפוס ללא גוף. עצמי/אני הוא גוף.
הגוף של ניטשה הינו גוף אחדותי ולא דואליסטי: ״כל כולי גוף״ (ניטשה, 1975, עמ׳ 33). הוא דוחה את הדואליזם הקרטזיאני המפריד בין הנפש/שכל לבין הגוף, ודוחה את הרעיון של יחסים היררכיים בין נפש/שכל וגוף, כלומר, של עצמי תבונתי שנפרד מהגוף ומפעיל את הגוף. במקום זאת, הוא דוגל ברעיון שהכל חדור בגוף, ולכן, כאמור, שהעצמי אינו ניתן להפרדה מהגוף.
״הגוף הוא בינה גדולה… גם בינתך הקטנה שאתה מכנה אותה רוח אינה אלא מכשיר של גופך״ (ניטשה, 1975, עמ׳ 33).
האדם מגלה ומבטא את יכולותיו באמצעות הגוף ובאמצעות הריקוד. הגוף של ניטשה, חושף את הסיבה לדברים והוא המקור לתפיסת המציאות.
ב״כה אמר זרתוסטרא״, מקדיש ניטשה שני שירים לריקוד – ״שיר המחול״ ו-״זמר המחול האחר״. בשיר המחול הוא מהלל את ריקודן של הנערות עם קופידון, אל האהבה, ביער. בזמן שהן רוקדות הוא שר שיר הלל ומנהל דיאלוג עם שתי דמויות סמליות – חיות (חיים) וחכמה. ניטשה מציג את החיים והחכמה ככוחות מנוגדים – החיוניות הראשונית/הפראית של הגוף עומדת מול המהות החידתית של החכמה. אפשר להסיק מכך שהוא מעמיד את הגוף הטבעי אל מול התבונה, את החיות היצרית אל מול הפילוסופיה. שני השירים מדגישים את תפיסתו בקשר ההדוק שבין החיים והטבע לבין החוויה הגופנית, הגוף הנע והריקוד.
דיוניסוס הרקדן
״היו כרוח… ריקדו (מן הדין הוא לרקוד)״ (ניטשה, 1975, עמ׳ 282).
ב״הולדת הטרגיה״ וב״דיוניסוס ואפולו״, מציג ניטשה את התורה הדיוניסית שלו (כך הוא מכנה אותה), המושתתת על השתעשעות בשיכרון האקסטזה. זוהי הפילוסופיה שלו על החיים – הטבע העירום והפיראי מתגלה באמצעות חינגות דיוניסית (ניטשה, 1985, ניטשה, 1990, סיגד 1990). באמצעות הריקוד הדיוניסי האקסטטי – האדם שוכח את עצמו, מתבטל (ביטול הסובייקטיביות), ומגלה את סוד האיחוד בין האדם לבין עצמו, לטבע ולאנשים אחרים. ניטשה מבקש להפוך את חוויית החיים לחוויה אמנותית, החוויה, שלתפיסתו, מקנה לחיים את ערכם.
כדי להגיע למצב הזה, ייאלץ האדם (העלאדם של ניטשה) להתגבר על התרבות, המוסר וההיגיון (סיגד, 1990). לפיכך, הפעילות האקסטטית הינה פעולה גופנית שמובילה להשעיית המוסר, ואף לביטולו. ניתן ללמוד על כך מדיוניסוס ומלווי, הסאטירים והמנאדות/הבקכות, וגם מהנשים (בנות אדם) הסוגדות לו: דיוניסוס ובני לווייתו מתנהגים בפראות חסרת היגיון, רוקדים ריקודים אקסטטיים חסרי מעצורים תוך התעלמות מנורמות וממוסכמות חברתיות. המיתוסים המיוחסים להם מספרים על מעשים לא הגיוניים ברמה החברתית והמוסרית, מעשים שמובילים לבילבול, חוסר היגיון ושיגעון כמו רצח של גברים מצד אחד, ושליטה על חיות טרף ועל כוחות טבע מצד שני. במיתוסים, הנשים בלבד (ללא גברים) חוגגות את פולחנו בריקוד אקסטטי, בתנוחות גוף בזויות מופרזות, מנוגדות לטבע של הגוף הפיזי, מתכחשות ומתעלמות מחוקי האנטומיה, בכיווצים ועוויתות, רוקדות בטבע יחפות, מעורטלות ובשיער פרוע (ניטשה, 1990, עמ׳ 34).
עבור ניטשה, התשוקה הדיוניסית מייצגת חגיגה של חיוניות החיים, המוצאת ביטוי בגופניות ובריקוד. הרוקד הדיוניסי חדל להיות אדם הכבול למצבו היומיומי המוכר, הוא יוצא לחופשי, וחירות זו כוללת בין היתר גאולה מאיסורים, עכבות, כללים ומוסכמות במישור האתי והחברתי – יציאה מכבלי היומיום – אליה בני אדם משתוקקים (אליאדה, 2001, עמ’ 324-326). לתפיסתו, הריקוד מציע חוויה שאין דומה לה – של תנועה גופנית ככוח טרנספורמטיבי, כוח שמעשיר את החוויה האנושית בדרכים שאף צורה אחרת לא יכולה לחקות. העיקרון הדיוניסי הוא האמצעי לקלוט את שורש המציאות, מבלי להמשיג אותה וללא תלות בשום אמצעי תיווך. התנועה החופשית המשוחררת ממגבלות הגוף מאפשרת לרוקד להשתחרר מגבולותיו הפיזיים. גופו, הגורם הכובל אותו, הופך אפוא הוא עצמו לכלי הביטוי שלו (מכטר, 2017).
סבלו של דיוניסוס (האמת כטרגדיה)
״מסורת היא ואין לערער עליה, שהנושא היחיד של הטרגדיה היוונית בדמותה הקדומה ביותר היה סבלותיו של דיוניסוס, ולאורך זמן ממושך דיוניסוס, והוא בלבד, היה גיבור הבימה״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 65).
ניטשה ראה את עצמו כפילוסוף טרגי אשר הפך את דיוניסוס (ואת זרתוסטרא – ה״שד הדיוניסי״) לסוג של פילוסופיה – אמצעי לקלוט את המציאות ולהתמודד עימה (סיגד, 1990). לטענתו, הטרגדיה היתה המגע שקיימו היוונים בחגו של דיוניסוס עם האמת, ורק בעולם הכולל את הרעיון הדיוניסי ניתן לפתח את הבנת הממד האמיתי של החיים שכולל את שבריריות החיים, את הכאב ואת חוסר הפשר של נסיבות החיים. במיתוס הטרגי נמצא היסוד הדיוניסי והוא מכיל פרדוקסים – דיוניסוס מבטא אימה, צער וכאוס, ויחד עם זאת חוגג בחינגות של ריקוד, נגינה ושתיית יין, הוא הסבל ושמחת החיים בו זמנית (סיגד, 1990). במיתוסים ובטרגדיות היווניות, בולטים ניגודי אישיותו של דיוניסוס, עם פולחנו הסוער והפראי המלווה באופן פרדוקסלי בשלווה ושלום עם הטבע. דיוניסוס מבטא ומכיל את אחדות הניגודים, הוא משקר ומגלה את האמת, משכר ומפכח, גורם לסבל ומעורר שמחת חיים, מפחיד ומענג, מרקיד עד אפיסת כוחות ומחזק. האמת הטרגית, עם היסוד הדיוניסי, מובילה את האדם לחיות במציאות בלי לסלפה על כל היבטיה ומורכבותה (סיגד, 1990).
ניטשה מחבר בין כוח החיים שבשיכרון לבין תפיסתו של האדם את המציאות, האדם הדיוניסי מציץ אל מהותם האמיתית של החיים. הריקוד הוא גם גילוי האמת וגם הנחמה וההקלה במפגש עם נסיבות החיים הקשות (ניטשה, 1985, Fraleigh, 1987). ריקודו של זרתוסטרא, כמו זה של דיוניסוס ומלווי, חיוני להתמודדות עם הקיום הכרוך בהתמודדות עם האופי הפרדוקסלי והכאוטי של החיים (2014, Lamothe).
ניטשה דוחה את ההפרדה הדואלית בין נפש/שכל וגוף, הוא מדגיש את הטבע הגלום של הקיום האנושי, ורואה בגוף לא רק כלי או אובייקט, אלא חלק בלתי נפרד מחווית ההוויה. זוהי בעצם תורת ההתגלמות של ניטשה שדוחה את התבונה של הפילוסופיה המסורתית ושמבקשת לשקול מחדש את טבעו של העצמי ושל המציאות (מנקודת מבט מגולמת גוף נע).
הוא מדגיש את החיבור ההדדי של הנפש והגוף ואת המשמעות של החוויה המגולמת – למימוש החופש והספונטניות של האדם.
היוונים, גילו את הרעיון העמוק ביותר על המציאות – שהיא פעולה, לכן המציאות אינה יכולה להיות הוויה או ישות סטטית, אלא היא בהכרח התהוות דינמית (סיגד, 1990). לפיכך, הריקוד ותנועת הגוף הדינמית מאפשרים לאדם להבין את המציאות: לחקור את הביטוי האנושי במציאות, להתמודד את המציאות וגם לקחת בה חלק.
במסגרת הפילוסופית של ניטשה, משמעותו של הריקוד אינו תנועה פיזית בלבד, הוא כלי לתפיסה של אמיתות קיומיות עמוקות. הריקוד (הדיוניסי) מייצג ביטוי חופשי וספונטני, ללא מגבלות של פחד, של ציות לערך חברתי מוסרי, או אסתטי. באקסטזה של הריקוד הדיוניסי, הרוקדים יוצרים את גורלם בעצמם, הם לא כבולים למשהו קבוע מראש, הם חופשיים, הם החופש. זה קורה באמצעות התשוקה הדיוניסית של ניטשה להיות גוף, לעשות, להסתכן וליצור על מנת לגעת בלב הדברים (Fraleigh, 1987).
התובנות של ניטשה על מהות הקיום ועל החוויה האנושית הותירו חותם עמוק על עולם המחול, ועיצבו את התפתחותו מהתקופה המודרנית המוקדמת ועד היום. השפעתו של ניטשה ממשיכה להדהד עדיין בעולם המחול, שכן דורות של רקדנים, מורים למחול ויוצרים הלכו בעקבותיהן של גרהם ודנקן מאז ועד היום.
השארת תגובה