הביקורת של ניטשה על תרבות המערב המודרנית, הוא נושא שחוזר על עצמו בכתביו. ניטשה מערער על הרעיון של ערכים אבסולוטיים, בין אם הם ערכים מדעיים, מוסריים או דתיים. הוא מבקר את הנורמות החברתיות וחושף כיצד הן כופות על אינדיבידואלים התאמה לכלל, תוך דיכוי נטיות טבעיות. הוא חושף כיצד אוטופיות, דתות והמדע המודרני מסווים את חוסר הפשר של משמעות החיים, ומציעים הבטחות שווא של נחמה, התעלות ותחושת שליטה. בכתביו ישנה קריאה חזקה לזהות ולהתעלות על האילוצים התרבותיים והציפיות החברתיות, לערער על הנורמות והערכים העדריים, ובמקומם לטפח מודעות עצמית וביטוי עצמי אותנטי.
אולם ניטשה לא מציג רק ביקורת, הוא מציע גם פיתרון. האמנות היא הפתרון של ניטשה – האמנות שפורעת את הסדר, השליטה, השקר והאידיאליזציה. ב"מדע העליז" מציג ניטשה את השקיעה של הטרגדיה, שחשפה את האמת ביוון העתיקה, אך איבדה את יכולתה זו מכיוון שהיא נוכסה לתהליך התירבות. הטרגדיה שהיתה בעבר ביטוי להתקרב אל האמת – העלתה את הדומיננטיות של היסוד האפולוני והתרחקה מהיסוד הדיוניסי. על כן, ניטשה מציע את ״המפנה האירוני״ – אימוץ אירוניה והומור, ריקוד וצחוק. המפנה האירוני, על פי ניטשה, יעזור לחשוף את המניעים של התרבות, ולשקול מחדש הרגלים מחשבתיים. זוהי דרכו של הגיבור הדיוניסי שלו – זרתוסטרא. העלאדם שמטפח את האומץ לעמוד מול חוסר הוודאות שמאפיינת את הקיום, שלא חושש להתנתק מהעדר ולא מפחד מגזרת הבדידות. על פי ניטשה, אימוץ האמנות הדיוניסית-האירונית, יכולה להעניק לאדם את חווית ההתמזגות עם המציאות ואת ההתקרבות לאמת באמת.
התירבות העדרי
ניטשה מדגים כיצד תורות מוסריות, דתיות ומדעיות, משתמשות בפעילות תבונית ורציונלית, כדי להפעיל שליטה על הרגש והמחשבה האישית. הוא סבור שהפעילות התבונית, ההכרה, והאמת הקבועה והמובטחת נכפים על ידי נורמות וחינוך (Lamothe, 2011, אביב, 2022). מהלך זה מעצב תודעה קולקטיבית.
המוסר, טוען ניטשה, מטפח חברה המאופיינת במנטליות עדרית. החובה המוסרית מוצגת כחובה אוניברסלית ועליונה, ואי ציות לחובה המוסרית מעוררת חשש מבדידות, ונקיפות מצפון. לטענתו, המחוייבות המוסרית מעודדת אלטרואיזם כוזב, היא מגנה את האהבה העצמית, משווה אותה לאנוכיות, וגורמת לפרט לפעול בריסון ובהתאכזרות כלפי עצמו – כלפי רגשותיו, יצריו, תשוקותיו ורצונותיו העמוקים. בנוסף, פעילותו של היצר מוצגת כמסכנת את הביטחון והחברה.
הדת הודפת את הכאוס והסבל – הדתות מציגות את הסבל כשלב ביניים, שלאחריו יקבל המאמין שכר וישועה. על פי ניטשה, הדת היוונית לעומת זאת איננה דוחה את הסבל וזה היה ייחודה על פני שאר הדתות. הוא רואה בסבל ובכאוס אמצעים לצמיחה, לעומת החיים הבטוחים והסטטיים שיוצרים ניוון ומרחיקים מהאמת. אז בעצם, המוסר והדת כאחד, פיתחו תרבות המבוססת על תבונה ודחייה של היצר!
המדע (שאמור להיות שונה מההצעה של הדת והמוסר), גם כן מרחיק את האדם מעצמו ומהאמת באמצעות. איך ולמה? באמצעות רציונליזציה ואשליית האובייקטיביות (אביב, 2022, מכטר, 2017). הוא מבטיח לאדם מענה לשעמום ומעניק לו תחושת חשיבות. הוא מבטיח לאדם הנאה, נוחות והעדר סבל. אז בעצם המדע כמו הדת, מסלף את המציאות מפני שהוא מציג רק את החלק האופטימי, התאורטי והקבוע של המציאות (סיגד, 1990, Lanier, 2024).
ניטשה חושף את הדינמיקה הכוחנית של האילוצים התרבותיים באמצעות ניצול של חולשות אנושיות –
הפחד מכאוס/התשוקה לוודאות, ודחף לשימור החיים (תועלתנות)
הפחד מהכאוס והתשוקה לוודאות
ניטשה מבחין בכך שהפחד העמוק של בני האדם מהטבע הכאוטי של המציאות, מוביל לחיפוש אחר וודאות בכל מחיר. התביעה לוודאות, כפי שמכנה אותה ניטשה במדע העליז, מתיימרת לענות על הצורך של האדם לביטחון והבנה, כלומר, לקבל פשר כלשהו למה שקורה ואיך שקורה. אינסטינקט קיומי תובע להסביר את הלא-ידוע באמצעות ידוע כלשהו ומוביל אותנו להתייחס לחיים בצורה הפוכה ממה שהם באמת (אביב, 2022, סיגד, 1990).
ניטשה מדבר על פחד קיומי שמתעורר באדם כשהוא פוגש את שבריריות החיים ואת תעלוליה של המקריות. אז מחפש האדם מפלט בהסברים מטאפיזיים (המבטיחים סדר והיגיון לגבי הטבע והמציאות). שלושת התלמים (הדת, המוסר והמדע) מגנים כביכול על האנשים שלא ייחשפו למציאות הכאוטית וחסרת הפשר. הם מציעים נחמה מטאפיזית ואימוץ המטאפיזיקה כמקור משמעות, מספק בריחה, ומציע תחושת שייכות וביטחון. כאשר ישנ אמונות ודיעות שמעניקות ביטחון – הפרט מאמץ אותן, נאחז בהן, ומתעלם מכל דבר שסותר אותן. מכיוון שהרצון האנושי להימנע מסבל ומחוסר הבנה הוא כל כך חזק – הפרט מוכן אפילו להתכחש לעצמו ולעולמו הפנימי, ולוותר על החופש האישי והספונטני שלו (סיגד, 1975, ניטשה, 1985).
שימור החיים – התועלתנות
״האופי ההמוני מצטיין בכך, שהוא קובע במסמרים לנגד עיניו תמיד את התועלת״ (ניטשה, המדע העליז, עמ׳ 180).
”זהב היא הבהילות עוצרת הנשימה של העבודה… המנוחה נעשתה לבושה… הרהורים ממושכים גורמים לנקיפות מצפון… אדם חושב ועיניו בשעונו… טובה עשייה מאי עשייה… “ (ניטשה, 1985, עמ‘ 341).
ניטשה מדגיש את האובססיה לעושר ואת הרדיפה הבלתי פוסקת לעבודה, שבה צבירת זהב, או כסף, הופכת למדד לערכו ולתכליתו של האדם. הוא מציין את התפיסה המטריאליסטית של הזמן ואת הלחץ התרבותי למקסם את התפוקה. הוא מבקר את התפיסה ש"המנוחה הפכה לבושה", וש“הרהורים ממושכים גורמים לנקיפות מצפון“, כלומר, שהתבוננות פנימית והרהורים נתפסים כמותרות ולא כהיבטים חיוניים לצמיחה ולהבנת המציאות.
העיסוק ביעילות ובתוצאות הניתנות למדידה משקף תרבות שמעריכה עשייה על פני הוויה, שבה הפעולה מועדפת על פני המרחב להתבוננות ושהייה. במרדף הבלתי פוסק הזה אחר רווח, הרגישות האנושית דועכת, הטקסים נדחקים לשוליים, והכל נמדד על פי קנה המידה של רווח כספי. במקום אותנטיות וחיבור עם עצמנו או/ו עם הטבע – שולטים התחרותיות והערמומיות (ניטשה, המדע העליז, עמ‘ 341).
תרבות ששמה במרכזה נוחות והתחמקות מאי נוחות ומסבל, טוען ניטשה, מנוגדת לחיים עצמם, ומרחיקה את בני האדם מכוח חיותם. תועלתנות, הוא טוען, מנוונת את האדם, מרוקנת את כוח הביטוי וההתבוננות האישית, ומובילה לקיום רדוד. לעומת זאת, פילוסופיה המאמצת את הקיום כסיבת קיומו/תכלית עצמו, היא היא שיכולה לעורר את הרצון והחיוניות הדרושים להתפתחות והתחדשות של האדם.
המענה
האמנות
״האמנות מצד אחד מגינה על האדם מפני חרדת הקיום ואימת ההתמודדות עם מציאות אבסורדית, ומצד אחר אין היא מדחיקה את יסודותיו היצריים דיוניסיים – בניגוד לדת, למוסר ולמדע…״.
המענה לעדריות על פי ניטשה הוא האמנות והיצירה. הוא דוגל בשינוי המחשבה המערבית המודרנית – מתפיסות נוקשות של "אמת" ו"שקר" על ידי עיסוק באמנות, המגלמת תנועה והתהוות. האמנות (הדיוניסית), לפי ניטשה, אינה מבקשת להכחיש את הזוועה הטבועה בקיום, אלא היא דווקא מקדמת את הנכחתה, ובכך היא מבטאת את רוח האדם שמכירה את עצמה תוך כדי מסע אל עצמה (ניטשה, 1985). ניטשה מציע שהקיום עצמו הוא אירוני או פרדוקסלי מטבעו, מאופיין בסתירות, אי בהירות ואי ודאויות. ועל כן, לאמנות הדיוניסית בכלל, והאירונית בפרט, יש את היכולת לאמץ פרספקטיבה כלפי הקיום.
ניטשה מזהה שהאמנות היא שונה ומיוחדת הוא מכנה אותה – ״הקוסמת נושאת הישע והמרפא״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 52). האמנות, בניגוד למוסר, דת ומדע, לא מתיימרת להוביל לגאולה כוללת. כמו כן, בניגוד אליהם היא בלתי אמצעית, היא לא תועלתנית (היא תכלית עצמה) ומנוגדת לשפה (שמובילה לצורת מחשבה מסודרת ושבלונית). המעשה האמנותי חודר לתוך מקורות החיים והמציאות, הוא לא סגור בקביעות סופיות ולכן יכול לבטל הרגלים תרבותיים.
היסוד הדיוניסי
באמצעות האמנות (הדיוניסית) יכול האדם להתוודע למציאות וגם להתנחם מגילוי האמת הקיומית. בזרתוסטרא, מציג ניטשה, את חזונו של העלאדם, הפרט שמאמץ את אתגרי החיים באומץ, שלא דוחה את הסבל, את אי הוודאות ואת הכאוס. עלאדם שלא חושש מבדידות, דחייה וניכור. עלאדם שלא נופל לריצוי, הענשה עצמית או סגפנות. תורתו של זרתוסטרא מדגישה את החשיבות של התגברות על נורמות חברתיות ואימוץ הגורל האישי. הוא מבקר את המוסר והמדע כאחד, ודוחה מושגים דתיים כגון השטן, הגיהנום והסתמכות על אלוהים בכלל.
כדי לממש את העלאדם, יש לקרוא תיגר על המסגרת התרבותית כולה, להתגבר על ההתניות וההשפעות החברתיות (אביב, 2022, סיגד, 1990).
זרתוסטרא של ניטשה הוא דיוניסוס הרוקד והצוחק, המשתטה, הפיראי והחופשי. ניטשה מציג את כוחו הטרנספורמטיבי של הריקוד הדיוניסי כאמצעי לשחרור מכבלי התרבות. הרוקדים מתגברים על הערכים הדתיים שהוטבעו בגופם ובנפשם, ומפתחים את האנרגיה והכוח הדרושים כדי לאשרר את החיים, על כל הסבל והשמחה שלהם, גם כשהם נתפסים כחוזרים על עצמם שוב ושוב, גם כאשר הם קשים או לא מובנים (Lamothe, 2014).
זרתוסטרא/האדם הדיוניסי לא מבקש את המוחלטות שבידיעה, אלא את שיכרון האכסטזה, הוא יודע שהאמת שלו היא רגעית, מאחר שכל שיכרון הוא רגעי, ולכן הוא משוחרר מקביעות ומאחידות (ניטשה, 1985, ניטשה, 1990, סיגד, 1975).
הצחוק
״על מנת שכל המתרחש יוברר לו לאדם כמעשה תבונה וצו עליון – הופיע מורה המוסר… ובשום פנים ואופן אין הוא רוצה שנהיה צוחקים על קיום זה ולא על עצמנו״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 177).
את המדע העליז, מתחיל ניטשה, עם הסבר על השחיקה של הטרגדיה כשהיא באה לידי ביטוי מילולי (אפולוני), ועוברת ריכוך המושפע מנורמות מחשבתיות תרבותיות. הוא מסביר שהיסוד האפולוני-התבוני, השתלט באופן בלעדי על המרכיבים הגולמיים של הדיוניסי כדי להביא לאדם נחמה, אך האמת לא נתפסת באמצעות נחמה אלא דווקא בלעדיה (ניטשה, 1990, הקדמה).
פה נכנסת הקומדיה. היא מאפשרת לאדם לגעת בחומרי המציאות, בנסיבות, בחוסר מושלמותם ובחוסר מושלמותו, ולהתמקם מולם כמשתתף וכיוצר. היא שומרת על מידה מסוימת של ריחוק, והמרחק הזה מאפשר התבוננות מחודשת וחופשית מתפיסות קונבנציונליות ופרדיגמות – לא עוד רציונליות קולקטיבית אלא יצירה מתחדשת של תוכן ומשמעות באופן עצמאי.
ניטשה חושף את דינמיקת הכוח הטבועה במוסדות חברתיים ובנורמות תרבותיות, ומראה כיצד מוסר, דת ומדע מספקים פתרונות פשטניים למורכבות החוויה האנושית ומפעילים שליטה ומניפולציה על הפרט.
הוא חוגג את היצירתיות והביטוי האמנותיים הדיוניסים כאמצעי להתעלות מעל האילוצים החברתיים הללו. הוא דוגל באמנות וביצירה על מנת להשתחרר מהמבנים הנוקשים של המוסר והתועלת. הוא דוגל בשימוש ברוח הדיוניסית של ספונטניות, כאוס, חופש ותשוקה, באמצעות הריקוד, הצחוק והטירוף הדיוניסי.
כמה רלבנטית הפילוסופיה שלו כמה לחץ יש להתאים את עצמנו לציפיות אולנורמות חברתיות, להקריב את הצרכים, הרצונות והזהות העצמית כדי להשתלב או לקבל אישור מהסביבה. רגשות או רצונות טבעיים נתפסים כבלתי מקובלים חברתית ומוסרית, ואנשים נאבקים בקונפליקטים פנימיים וברגשות אשמה או בושה. אני חווה אנשים סביבי (וגם אני) שעסוקים בהענשה עצמית, חוסר קבלה עצמית, ייסורי מצפון וחרדות. יש כל כך הרבה שיטות טיפול אלטרנטיביות של העצמה עצמית והגשמה אישית, רק כי ״התקלקלנו״ והתרחקנו ממי שאנחנו יכולים ורוצים להיות.
״חיזרו ועוררו מדי פעם מחדש את החוש להשוואה, לסתירה, את ההתענגות על הדבר החדש, הנועז, אשר טרם נוסה…״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 181).
השארת תגובה