4 דיאלוגים של סוקרטס-אפלטון (אוותיפרון, המשתה, פידרוס ופרמנידס) ומהות הפילוסופיה הסוקרטית:
1. אוותיפרון – דיאלוג של אוותיפרון וסוקרטס. סוקרטס מבקש ממנו להגדיר מהי מוסריות (חסידות). אוותיפרון עונה לו תשובה ראשונה. סוקרטס שולל אותה. שניה. שולל שוב. שלישית. שולל שוב ולא מתייאש. רביעית. גם אותה הוא שולל. וכל פעם הוא מנחה את אוותיפרון, מזיז אותו, מראה לו איפה הטעות. ״אתה בטוח?״ ״אבל…״. ״בוא תנסה שוב״. לפעמים הוא חוזר על הדברים שלו, מראה לו מה הוא אמר, מוודא שהוא הבין מה הוא אמר. כך לאורך יותר מ 15 עמודים סוקרטס רק מקשיב ומדובב.
לאחר הניסיון הרביעי, סוקרטס נותן את תשובתו שלו לאוותיפרון.
2. המשתה – דיאלוג-תחרות שייעודו הינה לשבח את ארוס אל האהבה. חמישה מונולוגים של חמישה נואמים שונים מהללים את ארוס. האם זו היא דעתו של אפלטון על ארוס? מסתבר שלא. כאשר נותן סוקרטס את הנאום השישי והאחרון הוא מציג את דעתו על ארוס. פידרוס פותח את הדיאלוג ומדבר על הכוח העצמתי של ארוס כאהבה בין האהוב והמאהב. טוען שאם יש לך אהוב שמסתכל עליך זה מעורר בך את הכוח של המוסריות, האומץ וכו׳, זה מוציא ממך את הטוב שלך. וזה ארוס. פאבסאניאס מדבר על ארוס פנדמוס וארוס אורניה (כמו שני הפנים של אימו אפרודיטי). הוא מוקיע את האהבה התשוקתית (פנדמוס) ומהלל את האהבה השמיימית (אורניה). אריכסימאכוס הרופא מוסיף שארוס מצוי בכל הקיים ומחבר בין כל הדברים. ארוס הוא זה, שיודע את המידה של הדברים ואינו מפריז בה, ארוס הוא אהבה-הרמוניה, ועל כן הוא מוביל לבריאות פיזית. אריסטופאנס מדבר על כך שהאהבה היא מענה לתחושת הפירוד המיתית – פעם הנשי והגברי היו אחד, אנדרוגינוס, זאוס פיצלם לשניים וארוס הוא התשוקה להשלמה וחיבור. אגאתון נואם באופן פיוטי ויפה, הוא מהלל את ארוס, אבל אין רעיון ספציפי שהוא מעביר לגביו. שימו לב, סוקרטס-אפלטון לא חושב שכל אלו הם ארוס. אבל הוא לא מדבר, הוא לא מעיר, הוא לא מאיץ באף אחד. לאחר שמסתיימים חמשת הנאומים, סוקרטס נואם בעצמו על ארוס. מונולוג מדהים, חכם ועמוק (אך לא בשמו הוא מדבר, אלא בשמה של דיוטימה). הוא מדבר על ארוס כאב טיפוס של הפילוסוף. מדגים כיצד הוא עונה לכל ההגדרות של הפילוסוף (במיוחד שארוס הוא גשר בין החכמה/האלים לבני האדם). האהבה היא גשר. כמו גם המורה-פילוסוף לתלמידו. או במילים אחרות, איך לומדים ואיך מלמדים? באמצעות ומתוך אהבה.
3. פידרוס – דיאלוג נוסף על אהבה. הפעם יש שלושה נאומים, ורק השלישי הוא דעתו של סוקרטס-אפלטון. הנאום הראשון הוא של פידרוס, ואותו סוקרטס מהלל: ״אגב קריאתך אורו פניך מיופי הנאום. כרכתי עצמי אחריך ומתוך כך נשתלהבתי יחד איתך״. לאחר מכן, המונולוג השני הוא של סוקרטס עצמו לאורך 20 עמודים. ואז – הפתעה! ״נורא, נורא הנאום שהבאת עימך, וגם זה שהכרחתני לנאום״. אז, מתחיל הנאום השלישי (שוב של סוקרטס) ורק בניסיון הזה סוקרטס נותן את התשובה האמיתית לאהבה.
4. פרמנידס – (זהו דיאלוג מומצא, שכן פרמנידס מבוגר בהרבה מסוקרטס). הפילוסוף הפרה-סוקרטי פרמנידס, טען שהמציאות היא אחת ובלתי משתנה, כלומר שאין תנועה, אין שינוי ואין ריבוי של דברים (למרות שאנו חווים את זה באופן הפוך). לעומת זאת, תורת האידאות של אפלטון גורסת שהממשות מתגשמת בעולם בביטויים נפרדים (יש ריבוי) – אידאות, כמו אידאת היופי, קיימות באופן עצמאי ואחדותי אך משתקפות בשלל הדברים היפים שמשתתפים באותה אידאה. אפלטון מקדיש לפרמנידס דיאלוג שלם ובדיאלוג הזה הוא מאתגר את תורת האידאות שלו עצמו, ובתכלס, הוא סותר אותה ואת עצמו (בשמו של פרמינדס). כמובן שיש ויכוח מאז ועד היום למה אפלטון סותר את תורת האידאות של עצמו, שזהו אחד הרעיונות הפילוסופיים המרכזיים שלו.
מה אנחנו לומדים באופן חי ומעשי מהדיאלוגים האלו?
סוקרטס לא ממהר לתת את התשובה הנכונה (אם בכלל יש כזו). יש בו סבלנות ואהבה, יש זמן, יש כבוד לשיח. נדמה כי הדיאלוג לא אמור להעביר ידע או מידע, אחרת הוא פשוט היה נותן את התשובות מייד. סוקרטס מלמד מתוך דיאלוג משותף. יש תהליך ובניה. ולא סתם בניה, אלא בניה משותפת. הוא מבקש קשר ותקשורת, ומדגים באופן מעשי את הקשר שיש בין מורה לתלמיד – הם שותפים, בסוג של סימביוזה פעילה, קשר חי של תנועה דו כיוונית. זה לא שאין מורה. יש מורה והוא סוקרטס. אך הוא לא זה שיודע, לא, הוא פילוסוף, זה שמאוהב בחכמה, שמשתוקק לחכמה. לא זה שיודע אותה (אין לו בעלות עליה) אלא זה שמחפש אותה. ולא רק מחפש, אלא מחפש יחד. והוא גם מקשיב (תכונה שחסרה היום קצת, בטח ובטח אצל יודעי הדברים).
בנוסף, סוקרטס-אפלטון נותן מקום לצורות השונות ומדגים שיש טעם ברעיונות שונים ואף מנוגדים לשלו. הוא מראה מגוון צורות ונותן להם כבוד. זוהי חשיבות הספק והחקירה עבור הפילוסוף. אפלטון מוכיח בכך שאין בעיה, ואפילו כדאי, להכיר דעות מנוגדות בלי לחשוש מהן. אין בעיה להתוודע לעולם אינטלקטואלי רחב וגם אחר משלך, מבלי שזה יאיים על מה שאתה מאמין. הוא מעורר השראה ודוגמה בעידוד מחקר של נקודות מבט מגוונות, תזכורת כי ליבה של הפילוסופיה אינו בוודאות של מסקנות אלא בחקירה מתמשכת וסקרנית.
השארת תגובה