אף פעם לא ראיתי ככה יד. יד מושטת קדימה, והיא כל כך יפה.
היא נעה בשלום עם הגוף שלה, עם האוויר שעוטף אותה וחודר לתוכה, עם איך שהיא פוגשת את הרצפה…
אז מה היה שם?
(וגם גילוי נאות קטן)
——————
הייתי במופע מתרגלים אמפתיה 3 של יסמין גודר, וראיתי אותה רוקדת זורחת ויפה. מקרינה מתוך הלב שלה – אמת. או אולי זו בעצם האמפתיה?
ולא שמתי לב שאני לא נושמת כל פעם שהיא רוקדת. רק כשהיא עצרה, פתאום שמתי לב שעצרתי את הנשימה… כי היא לא רוקדת ״על הבמה״, היא רוקדת את החיים, זה קצת מזכיר לי ריקודים טקסיים של פעם. שלא רוקדים בשביל קהל, ולא בשביל מישהו או משהו… אלא רוקדים את החיים. ואתה מרגיש כאילו אתה מציץ למשהו מיוחד. כאילו ניתנה לך הזדמנות מיוחדת.
וגילו נאות…
שלא הייתי משתפת את זה, אם חברה שלי לא היתה אומרת לי שהיא חוותה את זה בעצמה גם…. איך שיסמין התחילה לדבר, אני הרגשתי דמעות מדגדגות לי בגרון, איך היא התחילה. על ההתחלה. הדמעות רוצות לעלות מעלה, למלא את העיניים שלי, לצאת החוצה, לזלוג… וחשבתי לעצמי – מה זה שייך… מה היא כבר אמרה… מה כבר קרה?! אז שלחתי פקודה למוח – לא בוכים עכשיו. זה לא שייך.
החזקתי את זה חזק אבל בקטע השני שבו היא רקדה על מוזיקה של אסף אבידן, כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות והן מילאו את העיניים אבל בוז לא יכולתי להפסיק לחייך. לא הייתי מודה או מתוודה בזה. אלא שחברה שלי אמרה לי אחרי המופע – ״איך שהיא התחילה לדבר הרגשתי שאני עומדת לבכות״.
מה זה? כמה עוצמה ואמת יש בה – שהיא רק מדברת ומייד חודרת לתוך לב?
אז הרהרתי בזה אחרי המופע, והבנתי מה כל כך נגע בי, כמי שמחפשת אמת, כפילוסופית קטנה –
זו היכולת שלה לאחד בין הניגודים, הדברים שאמורים להיפגש אבל בתכלס לא נפגשים כי אנחנו שמים גבולות ומגבלות, כי לימדו אותנו שכאב ושמחה הם שני דברים מנוגדים, או שאישה וילדה הם שני מצבים שלא יכולים להתקיים יחד. או שאמת ופשטות לא הולכות יחד. ואז מה שקורה זה שהחשיבה הרציונלית מתערערת, החשיבה הרגילה היומיומית של ״או או״, ומה שקורה הוא שהתפיסה הופכת להיות תפיסה גבוהה יותר. הכרה פילוסופית-רוחנית.
שמעבירה חוויה של גם וגם, של אחדות של ניגודים.
זו בעניי יכולת מדהימה, להצחיק ולרגש בוז, להיות פתוחה ועדינה בוז, לבטא עדינות יחד עם עוצמה.
וזה הזכיר לי לפתוח את הלב. להיפתח ולא לפחד. כי רק כשהלב אמיתי ופתוח אפשר לאחד בין הניגודים ולחוות אמת.