״במשך יותר משבעה עשורים עסקה אנה הלפרין במחול ככלי קהילתי, ככלי ביטוי ריפויי וכתחליף לטקסים הפולחניים שאבדו בחברה המודרנית. אמנות, פולחן, ריפוי, מחאה חברתית, התמודדות עם מוסכמות, הליכה אל גבול הקיצוניות, כל אלה עמדו לנגד עיניה כשבחרה במחול כבכלי ביטוייה המרכזי…בדומה לתפקיד של המחול בחברות קדומות, מטשטשת הלפרין את הגבולות בין רקדן לצופה. את צופיה היא מכנה "עדים" וחושפת אותם לחוויה אמנותית ששוברת את מוסכמות הצריכה האמנותית״ (לנד, ר. אנה הלפרין).

הלפרין שילבה תנועה מכוונת משימה וריקון מתוכן רגשי/סיפורי, היא יצרה ריחוק מסגנון ספציפי ומתנועות מסוגננות של כוראוגרף ספציפי שמונע את החופש מהרקדן, כמו גם מהצופה. אנה הלפרין מתארת זאת כך: 

"השתמשתי במה שקראנו לו Task Oriented Movement" [תנועה מוכוונת משימה]… זאת היתה הדרך שלי להתרחק מסגנון מעוצב מראש של תנועה, שהרגשתי שנהפך לשריון ולא איפשר לאדם להיות מואר. השתמשתי במשימות. משימה היתה למשל 'שא בול עץ' או 'שא אדם' או 'משוך חבל שמישהו אוחז בקצהו השני ומתנגד'" (סמורזיק, א. 2010).

הרקדנים עבדו עם הנחיות ומשימות, אבל הם נעו באופן חופשי, היה להם את החופש לעשות את זה בדרכם היצירתית, את החופש ״איך״ לעשות את הדברים ואת המחויבות למצוא ״למה״ הם עושים את מה שהם עושים. 

בראיון מצולם עם בראון היא מסבירה שיש שתי דרכים לעבוד עם הגוף, דרך אחת שבה המיינד אומר לגוף מה לעשות, ודרך שנייה שבה הגוף אומר למיינד מה לעשות, היא שואפת לאפשרות השנייה, שהגוף ידבר ושהרוקד יגלה דברים חדשים. היא מחפשת אחר תנועה אותנטית, יצירתיות, שיתוף פעולה וריפוי.

״הלפרין חוגגת את פולחן הגוף, לא בהקשר המסחרי שמוכר לנו היום, אלא ככלי שהוא מקור כל חוויה יצירתית. המשאבים היצירתיים  שטמונים בגופו של כל אדם, הם הן הבסיס והן המנוף בעבודתה של הלפרין. היא מאמינה בכוחו של הגוף להשתחרר מן המוסכמות של עצמו, ולשמש מנוף להגשמת שאיפותיו ולמיצוי כוחותיו היצירתיים של הפרט״ (לנד, ר. אנה הלפרין).

כמו בחברות מסורתיות, היא לא הפרידה את חיי היום יום מהריקוד, ולא התייחסה לריקוד כעניין בידורי, אלא ככלי לביטוי המציאות האנושית, היא ערערה על מושג היופי המערבי, והציגה גם את החולי, הכאב והזקנה. היא חיפשה את החיבור לטבע ולטבעיות, רקדה והעבירה סדנאות במקומות טיבעיים מחוץ לסטודיו ״בעולם האמיתי״, בו החושים מתחדדים והתחושות מוחשיות.