מצווה גדולה להיות בשמחה

20170913 - 0914
צילום: ויקטור זיסלין

"לַכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים… עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק,  עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג' ד'). ביהדות – למחול יש זמן ומקום! מתי, איפה, איך וכמה?

ריקודי הלל – הרבה מופעים של המחול בתנ"ך קשורים לאמונה באלוהים, הם ביטוי לשמחה שמתעוררת בזכות הברית עם אלוהים ובזכות התפקיד שאלוהים מייעד לעם, שמחה שמתעוררת כאשר יש משמעות וייעוד.

מספר דוגמאות:

  • "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'… ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר" (שמואל ב ו' י"ד)
  • "קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון וירקידם כמו עגל … קול ה' יחולל אילות" (תהילים כט ה' ט')
  • "הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי (פתיחת שק האבל) ותאזרני שמחה" (תהילים ל' י"ב)

ריקודי ניצחון – בזכות הניצחון והגבורה התאפשרו עצמאות, ביטחון, חיים לגיבורים, תחושת אחווה, אחדות וגאווה בריאה. כמו כן, הניצחון במלחמות הן סמל לניצחון במלחמות הפנימיות של תיקון פנימיות האדם, הרי זה היה אחת המטרות העיקריות של האדם הדתי והלוא נאמר "איזהו גיבור הכובש את יצרו".

  • "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ותען להם מרים – שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות ט"ו פסוק כ')
    "ותרץ כל אשת ישראל לראות אותה (את יהודית) ויהללו אותה ותעשינה לה מחול. ותקח ענפים בידה ותתן לנשים אשר איתה. ותעשינה להן עטרות עלי זית היא והן ותצא במחול לפני כל העם בראש כל הנשים ואחיהן כל איש ישראל חגורי חרב ונזרים על ראשם ותהילות בפיהם" (יהודית ט"ו י"ב, ספר חיצוני לתנך)
  • "ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלשים, ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה: הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו." (שמואל א י"ח ו')

ריקוד בחגים – המילה חג נובעת מהפועל לחוג שפרושו להסתובב. החגים מגיעים במחזורים קבועים ומציינים רגעים מיוחדים בתוך המחזור השנתי או בתוך המחזור הגדול של החיים, הם נותנים מקצב לחיים ומאפשרים לחוות את אותם רגעים עם תוספת של משמעות.

לאותם רגעים חשובים בחיי האדם, בהיסטוריה ובטבע ישנם ריקודים המסמלים ומחזקים את משמעות הרגע. לכל עונה ותקופה ישנה אנרגיה מיוחדת שמשפיעה על האדם בכל הרמות, ברמה הפיזית, הנפשית והרוחנית, והאדם עובד עם האנרגיות הללו, שמח בהן וחוגג אותן.

ריקודים ביום חג ובשמחות – הריקוד מופיע גם בשמחות חברתיות שקשורות גם כן קשר הדוק למחזורים, אמנם לא מחזורי השנה של הטבע אך כן למחזורים של האדם בחייו, בתקופות ושלבים משמעותיים בחיים (ברית מילה, חתונה וכו').

לנושא הריקוד בשמחות, בחגיגיות וביום השבת ישנם סימוכים ומקורות מהמאה הארבע עשרה ועד ימינו – ביהדות מזרח אירופה, סוריה ולבנון, פרס ועדן, צפת ועוד. צבי פרידהבר מרחיב על הנושא במסה על "המחול היהודי" ושם גם מפנה למקורות נוספים.
הריקוד בזרם החסידי* – הערכים הבולטים בחסידות הינם ליכוד ואחווה בין החסידים, שמחה, התעלות ודבקות במורה. הבעש"ט הדגיש את החובה לדבוק ברב, בשל חשיבות הלימוד מדוגמא אישית חיה ומכיוון שהרב יכול לעזור לתלמידיו. וכך באותן ישיבות אלו, לאחר דברי התורה שנועדו לרומם את הנפש, התפרצה השמחה בשירה ובמחול. על פי ד"ר משה קדם, החסידים ראו בריקוד חלק מתפילה, הריקוד הוא חלק מעבודת-השם, הוא משלים את הפער שנוצר בין רגשות-אנוש לשפתו המילולית שהיא מוגבלת.
ואי אפשר שלא לדבר על רבי נחמן מברסלב, שהריקוד היה לו לדרך חיים, בכל זמן ובכל מקום. הרבי נחמן אמר לחסידיו "ובמחולות תבואו על קיברי" ותפילותיו היו לשמוח ולרקוד תמיד: "היה בעזרי והושיעני תמיד, להיות שמח בכל עת, בשמחה של מצווה, בחדווה גדולה כל כך, שאזכה לרקוד הרבה מחמת שמחה, ללכת ולעבור בכל מקומות השמחה והריקודין…". ועוד מדבריו של רבי נחמן מברסלב, תפילת יהי רצון מיוחדת: "יהי רצון שתרחם עלי ותזכני להיות שמח תמיד, עד שאזכה להרים את רגלי בשמחה גדולה ועל ידי הריקודין בהתלהבות הלב בקדושה, אזכה ברחמך להמתין ולבטל את כל הדיינין."
"היהודים עשו את המחולות אשר צוו עליהם… ויבלו את הימים בשמחה וגילה ובמזמור תהילים" (ספר מקבים ג' ו' ל"ה – ספר חיצוני)

במקורות ובמסורת היהודית ישנם ריקודי הודייה, ריקודי גבורה, ריקודי מצווה, חגים וחגיגות כאשר במרכזם נמצאת השמחה שהיא שער אל התרוממות הנפש וההתעלות הרוחנית.
הריקוד עוצר את הזמן, משחרר את האדם מזוטות היום, הוא מעיר שמחה עילאית ומרומם למקום גבוה יותר, ז.א. שהריקוד הוא סוג של אמצעי מטהר ועל ידי כך הוא גם מרומם, הרוקד מתעלה מעל לעצמו, ומעל לפרספקטיבה המצומצמת של רגע מסוים – אז השמחה מתעוררת ומתעורר צורך לצאת במחול ולבטא את אותן תחושות התעלות על ידי תנועה.

*החסידות היא זרם ביהדות שהתעורר במאה ה 18 ומייסדה הוא הבעל שם טוב (רבי ישראל בן אליעזר) שחי בים השנים 1698-1760 (נפטר ב 21 למאי, יום ראשון או שני של חג השבועות). הבעש"ט נמנה כנראה עם מנהיגי "הצדיקים הנסתרים" ולאחר שהקים את תנועת החסידות הצטרפו אליו חלק מאותם צדיקים  ("הצדיקים הנסתרים, שעליהם העולם עומד, והם מעלימים את מעשיהם הטובים מעיני בני אדם… צדיקים נסתרים אלו, שהיו פזורים בישובים נדחים, היו מלוכדים בארגון מרכזי ועסקו בקירוב לבם של יהודים שפוטים לאביהם שבשמים…" בצלאל לנדוי, מחניים מ"ו תש"ך)

ביבליוגרפיה

  1. ספר התנ"ך
  2. דעת, אתר לימודי יהדות ורוח, בצלאל לנדוי, מאמר "ליכודם של תלמידי בעש"ט"
  3. צבי פרידהבר, המחול היהודי, מסות בהוצאת ארכיון המחול היהודי
  4. משה קדם "שפתו הרוחנית של המחול"
  5. דעת, אתר לימודי יהדות ורוח, יעל ערן, ספר יהודית
  6. אתר התנ"ך, ברוריה בן דוד, סיכום שמואל ב
  7. סטייגן, פורטל עולם התורה, רבי אביעזר פילץ
  8. שמחה רז, פתגמי חסידים
  9. דעת, אתר לימודי יהדות ורוח, בשמחת תורה בבית הבע"שט, ד"ר דינה לוין
השארת תגובה