ריאיון עם נעה ורטהיים

נעה, איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?
“היצירה מספרת לי מה קורה איתי. אנחנו אמורים לדעת מה עובר עלינו, אבל לא תמיד אנחנו באמת יודעים. לא תמיד יש את הזמן לשהות ולשאול את עצמנו שאלות עמוקות על עצמנו. דרך היצירה אפשר לשמוע מה קורה בפנים.
אני לא יוצרת מרצון חיצוני, מאמירה גדולה או מרעיון, אלא מתנועה פיזית, מעין נביעה פנימית שנובעת מתוכי ואני עוקבת אחריה. זה יכול להיות רצף תנועתי או מוטיב תנועתי ומרגיש לי שיש בהם עומק ומשמעות. אני לוקחת אותם לסטודיו וחוקרת את זה ומפתחת את זה יחד עם הרקדנים.
אחרי תקופה אני מתחילה להבין מה הגוף שלי מספר לי, ויש לי את רינה, אחותי, יד ימיני, הדרמטורגית, ועוזרת כוריאוגרפית (שרקדה עד לפני שלוש שנים בלהקה). היא לוגית מאוד, והיא עוזרת לי להבין את מה שאני עושה באופן אינטואיטיבי. היא מנתחת את הדברים, ולאט לאט אני מבינה מה שם סקרן ומסקרן אותי ובמה היצירה מתעסקת.
ואז אני יוצאת מה’אני’ הקטן, ויכולה להתחבר עם היצירה (הריקוד) לעם שלי ועד ליקום כולו. הלינק מהפרטי לציבורי ולקוסמי הוא מאוד מעניין. אני יכולה לעבור ממני החוצה, כי תמיד יש חיבור – לפעמים זה לרוח ולפעמים זה לאנוש – פסיכולוגית, לאומית, אקולוגית ואנושית. אני מאוד אוהבת את זה”.

איך התגבש הנושא של היצירה החדשה?
“התעסקתי באגו ביצירה האחרונה. הדימוי הראשון שעלה לי בראש, כמו סוג של חיזיון שבא אליי, היה קו אדמה, קו אדמה על הבמה. חומר דחוס שקשור לנראות, והבנתי שזה קשור ל’אני’ וליחס אליו. ואז חברה סיפרה לי על לוינס, פילוסוף צרפתי, שמדבר על האחר. מה זה האחר, אני פה ואתה פה, כל אחד זה האחר, מה זה אומר. התחלתי לחקור את זה, את הנושא של האחדות והנפרדות. וגם משהו מהתפילה של יום כיפור התחבר לי, המנגינה הרפטטיבית של ‘אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים….’ התנגנה לי בראש. התחברתי לקונספט ולמילה הזו, ‘אחת’! וזה השם של העבודה ‘אחת, אחת ואחת’. האחת היא השלם, אחת ואחת זה הפיצול, החלוקה או התוספת, לא משנה אם זה אחת ועוד אחת או אותה אחת שמפוצלת לכמה”.

״אחת, אחת ואחת״ – זה קשור לחיפוש שלך ליצירה בלי אגו?
“זו בחירה מאוד מודעת להשתחרר מאגו. מאז שאני ילדה, בגלל שבאתי מבית דתי עבדנו על המוסריות. אבא שלי היה תמיד מדבר על זה, על המוסר, על כך שהכול נמדד במעשים. תמיד היה חשוב לי לתת. כשהיינו ילדות, אני והאחיות שלי, בכל שבת אחת מאיתנו הייתה הולכת ללאה, ילדה עם פיגור, ילדה מהממת, כדי להיות איתה, לקחת אותה לפארק, להחזיר אותה הביתה. תמיד עשינו משהו, תמיד חיפשנו את המוסריות לחברה. אהבתי את החוויה הזו של נתינה.
בהמשך הייתי מדריכה בבני עקיבא שלוש שנים, וכל מה שעניין אותי היה שהילדות לא יפגעו אחת בשנייה. היה חשוב לי להשכין שלום, וזה לא תמיד התקבל בצורה טובה״.